עמוד הבית מאמרים על מה שבין ישראל, העם היהודי וההיסטוריה
 

על מה שבין ישראל, העם היהודי וההיסטוריה

PDF גרסת הדפסה דואר אלקטרוני
הפרולטר {אסף הלחמי}    שני, 05 מאי 2014 07:30
Share

אין מתאים מהתאריך העברי לעצמאות ישראל ה' באייר, כדי להעלות תהייה - נשגב ממני, איך עובדת היות מדינת ישראל מדינת העם-היהודי נתונה לדיון? הרי זו עצם הסיבה להיווסדה, עיינו בהחלטת האו"ם ומגילת העצמאות. אז איך אבד היסוד הציוני לכינונו של המפעל האדיר הזה בארץ ישראל בתהום הנשייה ההיסטורי?

שהרי במגילת העצמאות, מסמך היסוד של מדינת ישראל, נאמר במפורש: "... ב-29 בנובמבר 1947 קיבלה עצרת האומות המאוחדות החלטה המחייבת הקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל ... הכרה זו של האומות המאוחדות בזכות העם היהודי להקים את מדינתו אינה ניתנת להפקעה. זוהי זכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם ועם עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית. לפיכך נתכנסנו, אנו חברי מועצת העם, נציגי הישוב העברי והתנועה הציונית, ביום סיום המנדט הבריטי על ארץ-ישראל, ובתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית ועל יסוד החלטת עצרת האומות המאוחדות אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל ..." (מגילת העצמאות, כנסת ישראל). הכרזה זו מתבססת על החלטת האו"ם מתאריך 29.11.1947 והמצהירה: "... PLAN OF PARTITION WITH ECONOMIC UNION PART I Future constitution and government of Palestine A. TERMINATION OF MANDATE, PARTITION AND INDEPENDENCE ... 3. Independent Arab and Jewish States ..." (מקור: Resolution 181 (II). Future government of Palestine, 29 November 1947).

אין חולק, המתח הקלאסי שבין חופש ושיוויון ואשר במקרה של מדינת ישראל מיוצג במתח שבין זהות יהודית שמשמעה חופש הפולחן לשיוויון האזרחי שמביאה עמה הדמוקרטיה הוא בעייתי ודורש התייחסות. אולם מה שנדרש שיעלה לדיון, הנם ההבטים האזרחיים במדינה ומהו ומיהו יהודי. אפשר גם להתווכח, האם היהדות הנה לאום או דת והאם קשרי דת-מדינה בישראל צריכים לעבור שינוי מעמיק והטיפול והיחס שהמדינה מעניקה למיעוטים ולאחר ולשונה הנו "בעייתי" בלשון ההמעטה ודורש טיפול שורש מן היסוד ... אולם, דבר אחד ברור - הצלחנו, בשמאל הישראלי החברתי והמדיני, לעבור קואופטציה מושלמת לשיח והנרטיב הפלסטיני ומתוך כך מחק ובמחי יד היסטוריה לאומית וזהות של עם בן אלפי שנים.

בשיח השמאל המחודש, גם עולה הטענה כי עצם הדרישה להכרה במדינת ישראל כמדינת הלאום (או העם) היהודי אינה נחוצה מעצם ההתניה הטבעית של מצב זה וההופך אותו ברור מאליו. אולם, אותו שיח חדש קורא ובין היתר גם "למדינת כל אזרחיה" - מדינה דו לאומית שמעצם הגדרת ככזו ("... עבור שני לאומים ..."), ימחק כל קשר בין הלאום והעם היהודי ובין מוסדות מדינת ישראל - סתירה שאינה ניתנת לישוב.

בהיבט אחרון זה, יש הרבה מן הצביעות - שהרי כפי שאני מכיר בשיח ובנרטיב הפלסטיני הסובייקטי וכפי שגורמים רבים בשמאל הישראלי דורשים ממדינת ישראל להכיר בו, נדרש גם אותו זרם ליבראלי-נאור-מתקדם להכיר בשיח ובנרטיב הסובייקטיבי שלי, של הלאום ושל העם שלי - העם היהודי. שהרי ליברלזים הנו ביסודו ההכרה באחר ובסובלנות כלפי השונה, תכונה שאינה מתקיימת בשיח חד-צדדי, מוטה והכופה עצמו.

שלמה אבנרי מרחיב ומסביר במאמר שפרסם בעיתון הארץ וכתגובה לטור המערכת שפורסם יום קודם לכן:

"... מזמן לא קראתי מאמר מבולבל כל כך כמו מאמר המערכת ב"הארץ" ב–29.4 ("להכיר בנכבה"): משמשות בו בערבוביה טענות נכונות וצודקות, עם חצאי אמיתות והתעלמות זועקת לשמים מכמה וכמה עובדות היסטוריות בסיסיות שאינן נתונות לוויכוח.

מצד אחד מעלה המאמר קביעה, הנראית על פניה נבונה ורגישה: "המחלוקת על מידת אחריותה של ישראל להגירתם, גירושם ועקירתם של מאות אלפי פלסטינים במלחמת השחרור היא עניין להיסטוריונים" - מה יכול להיות הוגן יותר מכך? אלא שלא צריך להיות היסטוריון כדי לדעת בבירור, שגם בעתיד תהיה יותר מאסכולה אחד בוויכוח הזה, וההצעה "להשאיר זאת להיסטוריונים" היא למעשה התחמקות מהתמודדות - כאן ועכשיו - עם אמיתות היסטוריות שאין עליהן מחלוקת. גם הלשון הזהירה (אני נמנע מלומר "מכובסת") של המשפט הזה, המדברת על "הגירה, גירוש ועקירה" ונמנעת מלהשתמש במלה "בריחה" שהיתה בוודאי חלק מן המציאות המורכבת במלחמת השחרור, כבר מעידה על כך, שהמאמר לא בדיוק משאיר את ההכרעה להיסטוריונים.

יש בהיסטוריה כמה עובדות שממש לא צריך להשאירן להיסטוריונים, והניסיון להתעלם מהן פגום מההיבט המוסרי - שהוא, ובצדק, הרוח המפעמת מאחורי מאמר המערכת. עובדה היא - ואין "להשאירה להיסטוריונים" - שגרמניה היא שפלשה לפולין בספטמבר 1939 ולא להיפך; עובדה היא שב–7 בדצמבר 1941 יפן היא שתקפה את ארה"ב ולא להיפך; וכך גם מה שמכונה נכבה הוא תוצאה של הכרעה פוליטית של ההנהגה הפלסטינית ומדינות ערב לדחות את החלטת החלוקה של האו"ם, לנסות למנוע את מימושה בכוח הזרוע ולתקוף את היישוב היהודי בארץ ואחר כך את מדינת ישראל. על כך אין מלה במאמר.

כך, למעשה, מציג מאמר המערכת הזה את ההקשר של הקמת מדינת ישראל ממש באופן שבו הוא מוצג בשיח הפוליטי הפלסטיני והערבי - תוך התעלמות מהמציאות הפוליטית וההיסטורית של השנים 1947–1948. בדרך כלל החלטת החלוקה פשוט אינה נזכרת בשיח הערבי, כפי שההתנגדות האלימה למימושה אינה נזכרת. אולי אפשר להבין התכחשות זו מן הצד הערבי: אבל ב"הארץ"? למי ששכח, או שאינו יודע, אני מציע לפנות לארכיון העיתון ולקרוא את כותרתו מ–30 בנובמבר 1947, ואת הדיווחים היומיומיים בחודשים שלאחר מכן, על גילויי האלימות הערביים ותחילת ההתנגדות הערבית המזוינת להקמת מדינת ישראל - תחילה מצד מיליציות ערביות בארץ ("הכנופיות") ואחר כך באמצעות הפלישה המתואמת של צבאות ערב עם סיום המנדט הבריטי ב–15 במאי 1948. על כל אלה אין אף מלה במאמר, בדיוק כשם שהשיח הערבי מעדיף פשוט למחוק את העובדות ההיסטוריות הללו מן הזיכרון.

לאחר שמאמר המערכת מותיר את השאלה על אחריותה של ישראל להיסטוריונים, הוא ממשיך וקובע, כי "אין ספק שאסון לאומי ואישי פקד את הפלסטינים". אסון? הנכבה היתה רעידת אדמה? סופת טורנדו? צונאמי? היא היתה תוצאה טרגית של החלטה פוליטית ערבית למנוע את הקמתה של מדינה יהודית בחלק של א"י המנדטורית, בדיוק כפי שגירוש 12 מיליון גרמנים אתניים משטחי פולין, צ'כוסלובקיה והונגריה אחרי 1945 היה תוצאה טרגית של התוקפנות הגרמנית ב–1939 ואחר כך ב–1941, בפלישה לברית המועצות. כאן ושם שילמו המוני אזרחים חפים מפשע את מחיר התוקפנות של הנהגתם: אך מי שינסה היום בגרמניה לתאר את גירוש מיליוני הגרמנים ממזרח אירופה כ"אסון", שאינו קשור למדיניות התוקפנית של הרייך השלישי, ייקרא בצדק "ניאו־נאצי".

לזכותו של הציבור הפלסטיני יש לומר, כי חברי המפלגה הקומוניסטית הפלסטינית, שמנתה אז כמה מאות חברים, קיבלו את תוכנית החלוקה והתנגדו לתוקפנות הערבית, מאחר שזו היתה אז עמדתה של ברית המועצות. לימים השתלבו אחדים מהם במק"י. כך גם חברי המפלגות הקומוניסטיות במצרים ובעיראק, שרבים מהם נאסרו על ידי שלטונות מדינותיהם. אבל כל אלה היו קומץ בלבד.

באורח אירוני, מאמץ מאמר המערכת הזה של "הארץ" את נרטיב הקורבנוּת המאפיין לעתים את השיח הפוליטי בישראל: יש חוגים בישראל - ובעולם - הששים לתאר את היהודים ואת ישראל אך ורק כקורבנות. כותבי מאמר המערכת כנראה לא השתחררו מתפישה מסורתית יהודית זו, רק שבחרו לתאר את הפלסטינים - ולא את היהודים - כקורבנות שאין להם אחריות למעשיהם או למעשי מנהיגיהם.

אפשר בהחלט להבין - גם אם לא להצדיק - את ההתנגדות הפלסטינית והערבית הכללית למפעל הציוני: זה טיבם של סכסוכים לאומיים, אם כי להתנגדות זו היו היבטים רצחניים וטרוריסטיים יותר מאשר בתנועות לאומיות אחרות. טרור פלסטיני נגד אזרחים יהודים אינו תוצאה של שנות הכיבוש שלאחר 1967, אלא הוא נלווה כבר למאורעות תרפ"ט ולמרד הערבי ב–1936. נכון, מצד אחד, אין להסיק מנוכחותו של המופתי בברלין בתקופת מלחמת העולם השנייה על זהות בין ההתנגדות הערבית לציונות לבין הנאציזם, ואולם מצד שני, התעלמות מהעובדה הזאת והותרתה להיסטריונים גם היא עיוות של ההיסטוריה. מדובר בחלק מהתודעה ההיסטורית הקונקרטית, הן של יהודים והן של ערבים.

כשם שדיון מושכל בסכסוך הערבי־ישראלי צריך להשתחרר מתחושת הצדקנות העצמית המלווה חלק מן האידיאולוגיה הציונית, כך הוא חייב להשתחרר גם מתחושת הקורבנוּת והצדק האבסולוטית המלווה את הלאומיות הפלסטינית. גם החלטות ומדיניות ישראליות שהיו להן השלכות קשות ב–1948 לא צריך "להשאיר להיסטוריונים": ס. יזהר ב"חירבת חיזעה" העלה אותן לתודעה ההיסטוריות הישראלית - ולמערכת החינוך בבתי ספר בארץ - עוד במהלך מלחמת השחרור. העניין הוא שהמציאות היא תמיד מורכבת, ואותה צריך אכן ללמד בבתי הספר בישראל - אבל לא את הנרטיב הפלסטיני החד־צדדי המאומץ עתה על ידי מערכת "הארץ" ..." (עיתון הארץ, 5.5.2014).

אבותי, שהעלו לארץ ישראל ובנו כאן מדינה לתפארת ומתוך סבל והקרבה רבים ולמרות תפיסת עולמם הסוציאליסטית והמאבק הבלתי מתפשר שלהם לזכויות, לשוויון והקשר הקלוש שלהם לסממנים דתיים - מעולם לא ויתרו על הקשר החד משמעי ללאום ולעם היהודי. הם מעולם לא הסתירו שהשאיפה לכינון מדינה והבסיס שעליו נסוב החזון הציוני היא אותה תשוקה לחזור לארץ מכורתם. אז מי אני שאמחק אלפיים שנות היסטוריה לאומית ומאה שנות היסטוריה משפחתית ולאומית?

כי עקרון היסוד הציוני, מהווה את הצידוק לשהותנו כאן ובלעדיו (וטוב שיבינו זאת גם מנהיגי עולם) - מה בעצם הטעם? נארוז מזוודה ונעבור למדינה קרירה ורגועה יותר. 

עודכן לאחרונה ב- שני, 28 יולי 2014 07:15
 

הבא לדיון מאמר זה
הבמה הרעיונית של מפלגת העבודה

מפלגת העבודה בטוויטר

מי מחובר?

אף אחד
באנר