עמוד הבית מאמרים אני בקבוצה של הפרולטרים - ראיון עם עמר בר-לב
 

אני בקבוצה של הפרולטרים - ראיון עם עמר בר-לב

PDF גרסת הדפסה דואר אלקטרוני
גלובס, ליאת רון    חמישי, 23 יולי 2009 15:12
Share

פני כמה שבועות הגיע עמר בר-לב, לשעבר מפקד סיירת מטכ"ל, לניחום אבלים, מלווה בחבר מהתקופה בצבא. החבר הציג אותו בפני נער בן 17 שהיה שם. "זה עמר", אמר, "והוא הביא אותי ליחידה". הילד חייך אליו בהערכה. "אה, ועוד משהו", המשיך החבר, "הוא הבן של חיים בר-לב". "הבן של מי?" שאל התיכוניסט.

bar-levבר-לב מספר את הסיפור כשצעדנו למשרדי החברה שהוא מנהל ושהוא נמנה עם מייסדיה, פאיון, המשווקת תוכנה שמסייעת לרופאים בתהליך הצנתור, באזור התעשייה של ראש העין. האוויר להט והזיע לחות, והוא, רזה כמו שרק טריאתלט כמוהו יכול להיות בגיל 55, לבוש ג'ינס ונעול סנדלי שורש, נראה כמו ראש ענף פלחה בקיבוץ ולא כמנהל חברת סטארט-אפ שאפתנית. "אף פעם לא מדברים איתי על אבא", הוא צוחק, "אבל אני מניח תמיד שאנשים יודעים. זאת טעות. מתברר שלדור הצעיר אין מושג".

אביו, חיים בר-לב, שהיה הרמטכ"ל השמיני של צה"ל, שר המסחר והתעשייה, שר הפיתוח, שר המשטרה, וכיהן בכנסת במשך 25 שנים מטעם מפלגת העבודה, השפיע רבות על מהלך חייו. רוב תקופת בגרותו התנהלה במשיכה עצומה אליו, ברצון לדמות לו, להיות איש צבא וציבור כמוהו, ומהצד השני ברתיעה וברצון לגבש זהות עצמאית. במשך כמעט עשרים שנה נכנס ויצא בר-לב מהצבא, מילא שורת תפקידים לתקופות זמן קצובות, וחזר ללימודים, לעסקים ולאזרחות. הוא מסביר שבכל פעם קראו לו לדגל והוא לא היה מסוגל לסרב, אף שבין המבצעים, פיקוד על חטיבה והשתתפות במשא ומתן עם הפלסטינים מטעם צה"ל, כבר הצליח לבסס את עצמו בחוץ. "יש בי קונפליקט פנימי, שאני רוצה ולא רוצה", הוא אומר. "בתקופות ההן לא רציתי לעשות את הקריירה של אבא, ומצד שני היו לי משיכה וכישורים למלא את התפקידים היטב. כדי לפתור את זה הייתי מבטיח לעצמי שיש לתפקיד התחלה וסוף, כדי שלא אגרר. כל פרק כזה עומד בפני עצמו".

כל תפקיד צבאי קטע רצף אזרחי?

"הוא יצר רצף של קיטועים".

מה כל-כך רע בצבא? אבא שלך פיקד עליו.

"כי צורת החיים הזאת - כשאתה לא נמצא בבית, ויש לך העולמות שמנותקים לגמרי מהעולמות הנורמליים, חלקם חשאיים - היא לא דבר שאני רוצה בו. אתה נדרש לתת את הכול ברמה יומיומית כשאתה בשדה ואתה בלי משפחה, חברים, תחביבים - זה שואב אותך לגמרי".

אבל יכולת להיות רמטכ"ל. אתה לא מצטער?

"לא. אנשים לא מצטערים על דברים שלא עשו, כי תמיד ימצאו צידוקים. עשיתי את זה מתוך הכרה. אי-אפשר לפנטז רק על הקצפת. לאורך הדרך ידעתי מה אני צריך לעשות כדי להיות מוכשר לתפקיד בכיר. אחרי שסיימתי לפקד על היחידה, שאלתי את עצמי אם אני רוצה להיות מח"ט מילואים, סדיר, מפקד אוגדה. היה ברור שאני צריך לעשות הסבה לשריון, ולא רציתי".

דן חלוץ לא עבר מסלול כזה.

"נכון, עד סגנות הרמטכ"ל, כי היה בחיל אוויר. אבל תראי את דובי יופה, שנשוי לבת של עזר וייצמן. באיזשהו שלב אמרו לו שהוא צריך לפקד על בסיס ולעבור לחיות שם עם המשפחה, והוא לא הסכים, ועזב".

זה גם עניין של אופי.

"אני בן אדם משימתי. חשוב לי לראות התחלה וסוף של פרויקט. כל אחד מתעוור מדי פעם, אבל אני מעמיד סימני שאלה באופן עקבי, וכך אני לא עושה דברים מתוך זה שאני נגרר לעשות אותם, אלא בגלל שאני רוצה".

מהשאנז אליזה לגיבוש בסיירת

בר-לב, המתגורר בכוכב יאיר, נולד בחיפה, והזיכרון הראשון שלו הוא מהירידה למקלט במלחמת סיני כשהיה בן 4. אחר כך נדדו לירושלים, למעוז אביב (תל אביב) ולנווה מגן (רמת השרון), וכשהיה בכיתה ג' נסעה המשפחה לניו יורק בעקבות אבא, שעשה תואר שני בכלכלה ובמינהל עסקים וסיים בהצטיינות, עוד נטייה מולדת שעברה לבנו. "עד התיכון לא היה מקום אחד שגרנו בו ברצף יותר משלוש שנים", הוא אומר. "אני לא זוכר את המעברים כקשים, אבל זה היה חלק מהשגרה. מה שכן, ניו יורק הייתה סיוט. באתי מנווה מגן, מקום שבו פעם ביום היה אוטובוס ושיחקנו הנדס-אפ מתחת לפנס ליד הבית, ופתאום הגעתי למקום ענק, לא ידעתי את השפה, בית ספר עד שלוש בצהריים, וכל הזמן סגור בבית".

אחרי שלוש שנים בארץ נסעו אחריו לפריז כשהאב השתלם בכלכלה ובצרפתית, ובר-לב ג'וניור למד בבית ספר ישראלי. לפני הגיוס הוא התלבט לאן ללכת, "אבל אבא לא הסכים לייעץ לי". ערב הגיוס בארץ נחת מהשאנז אליזה לבקו"ם ולגיבוש סיירת מטכ"ל בעקבות בן דודו רפי. "כשרצו לשלוח אותי מהיחידה לקורס קצינים ולא התלהבתי, הוא (אביו) לא נקט עמדה. הייתי סרבן קצונה, והוא נתן לי לדבר ולהביע את המחשבות שלי. למרות הטלפונים שקיבל כדי שישפיע עליי, הוא לא הסכים".

נשמע שהשם בר-לב הוא קיטבג כבד.

"לא הייתה לי בעיה איתו, אבל בדיעבד אני מבין שכנראה הסתכלו עליו מכל הכיוונים".

במלחמת יום כיפור לחם בר-לב כחייל בסדיר בגזרה הדרומית, כאשר אביו, שכבר היה שר התעשייה והמסחר, התבקש לקבל על עצמו את הפיקוד עליה בעקבות תפקודו הלקוי של האלוף שמואל גונן (גורודיש) וחוסר השליטה של מפקדי האוגדות. "הוא אמר שחזר לצבא כי היו צריכים אותו", אומר בר-לב. "רוחשי טובה היו אומרים לו, 'ד"ש מעמר, ראיתי אותו פה ושם', והוא ביקש לא למסור לו ד"שים, כי פחד שאם יקרה לי משהו הם ייפסקו מעצמם. הוא רצה ניתוק מוחלט, כי ידע מה חלילה עלול לקרות. מה שקרה לבן הדוד רפי בר-לב, שהיה מפקד פלוגת הסיור באוגדה של אריק שרון ונהרג בליל חציית סואץ".

מיד אחרי המלחמה הודיעו יוני נתניהו ועמירם לוין לבר-לב שהוא יוצא לקורס קצינים, ובלית ברירה, אחרי שסירב תחת פיקודו של אהוד ברק, הוא הלך. אחרי שנתיים בקבע השתחרר ויצא לטיול גדול בדרום אמריקה, וכשחזר התחיל ללמוד גיאולוגיה ומדעי כדור הארץ, והוסמך כאגרונום. "כשסיימתי את התואר התחתנתי בפעם הראשונה, וירדתי לעבוד בתחנה ניסיונית בערבה, ותוך כדי התחלתי את המאסטר בקרקע ובמים".

אבל הצינורות שלו לא החזיקו את המים, הוא איבד עניין, ושבר לכיוון יחסים בינלאומיים ואסטרטגיה. הוא התקבל לעבודה במרכז למחקר אסטרטגי בראשות אהרון יריב, ואז, כמו הרבה פעמים בהמשך, ביקשו ממנו לחזור ליחידה, לשירות קבע של כמה חודשים, לפעילות מבצעית חסויה, וכמו בכל פעם, נשאר קצת יותר, ונמלט לפני שהתמכר.

במהלך שנותיו ביחידה השתתף בין היתר במבצע יונתן באנטבה, בפריצה למלון סבוי ובחילוץ נוסעי קו 300. ב-1984 מצא את עצמו מועמד לפיקוד על הסיירת. אז גם התגרש מאשתו הראשונה והתחיל לצאת עם תמי, אם שלושת ילדיו. את החופה העמידו בני הזוג רק אחרי שלוש שנות פיקוד על היחידה, שבמהלכן עוטרה הסיירת.

"ככה הפכתי לקפיטליסט"

כיום מודה בר-לב ששנות הפיקוד על היחידה היו הקשות בחייו. "כשהייתי מפקד היחידה לא היו לי ילדים, רק אחרי שנולדו שלושת הילדים שלי התחלתי להבין את המשמעות של להסתכן. עכשיו הגדול משרת כחייל קרבי, ואני מבין את החשש ואת הפחד של הורים. הוא יותר משתף אותי ממה שאני שיתפתי את אבא, ובגללי יש לו קיטבג כפול על הגב. הבת הולכת לשנת שירות, והקטן עולה לכיתה ו'".

ב-1987 סיים את התואר השני, כתב תזה על ההסדר הביטחוני בין ישראל לסוריה, וערך אותו בספר שיצא רק אחרי חמש שנים בגלל פסילתו על-ידי הצנזורה. הוא התקבל לעבודה ב-ICTS, שנתנה ייעוץ לאבטחת חברות תעופה בפריז, ולקח איתו לשם את המשפחה לשנתיים. כשהחליטו לחזור, הרמטכ"ל דאז, אהוד ברק, עבר דרך עיר האורות בדרכו חזרה מסיור בפולין, והציע לבר-לב לחזור לצה"ל כמפקד חטיבת הבקעה. אחרי שנה השתלב בשיחות השלום עם הפלסטינים מטעם אגף תכנון בראשותו של עוזי דיין, ועמד בראש הוועדה הצבאית של המשא ומתן על עזה ויריחו תחילה, ואחר כך על הסכם השלום עם הירדנים.

גם הפעם החליט לחתוך לפני שנמאס לו. אבל הפעם לתמיד. העזיבה הסופית את צה"ל הייתה קשורה לאביו. בשבעה במאי 1994 הובהל חיים בר-לב, שהיה אז שגריר ישראל ברוסיה, בחזרה לארץ, במצוות רופא משרד החוץ. אחרי שלושה ימים נפטר. קשר השתיקה סביב מחלת ה-ALS (מחלת ניוון שרירים המכונה גם תסמונת לו גריג, ל' ר'), שממנה סבל, הוסר. זה קרה אחרי שהתקשורת ליוותה את יצחק רבין לביקור בעיר וראתה את חיים בר-לב רזה כמו שלד, בקושי מתפקד. "אבא לא מת מ-ALS, זה כנראה היה סיבוך של הלב. אנחנו לא ממש יודעים, וזה לא חשוב".

בר-לב עזב את הצבא. "גם בעניין הזה הוא הלך איתי לחלוטין", הוא אומר על אביו. "הייתי בן 40, והיה ברור לי שהדרך היא רק לאזרחות. התחלתי לעבוד עם משה ריינס, יזם מדהים וחבר, שאמר, בוא תעזור לי; ואני, בלי לחשוב, נכנסתי איתו לעסקים. אחרי שלושה חודשים אמרתי שלו הייתי בודק לא הייתי נכנס. אחרי שנה, אחת החברות, שלא הייתה קשורה אליי, נפלה. בשלבי הנפילה הוא שאל איך אני יכול להציל אותו, אז פניתי לחנן גילוץ, בן מחזור של בן דודי רפי ז"ל, שאותו הכרתי בעיקר באזכרות, ואמרתי לו, בוא נקנה את הטכנולוגיה מריינס, ניתן לו קצת כסף ונסתדר. ככה הפכתי לקפיטליסט. עוד כשעבדתי אצלו הצטרפתי לאיזי שרצקי ביוזמה לרכישת איתוראן, רק שלא היו לי כסף מהבית וערבות אישית, אז קיבלתי 2.5%, הבאתי את גדעון עזרא כמנכ"ל, ועזבתי כי לא הייתי מסוגל להזרים בכל חודש 20 אלף שקלים לחברה".

הכול בגלל "השטות הזאת"

אחרי שניקו את החברות הלא רלבנטיות נשארו עם ווקטופ, שעסקה בווידיאו ובאלקטרואופטיקה צבאית. אחרי שלוש שנים החליטו בר-לב, גילוץ - שהיה ממקימי אורבוטק, והשותף השלישי, רן כרמל, שהגיע הזמן לעבור לאזרחות. הם חיפשו רעיון, ואז בר-לב נזכר איך אבא של גילוץ נזקק לצנתור וגילוץ, שביקש מהדוקטור לראות מקרוב איך זה נעשה, הסתכל על המסכים שהקרינו תמונות עורקים בשחור לבן, ושאל אותו בתמימות, "תגיד, לא היית רוצה לראות את זה בתלת-ממד?"

"ובגלל השטות הזאת", בר-לב נשען במאצ'ואיות על מסעד הכיסא במשרדו, "אני תקוע כבר 12 שנים בעסק".

מה הקשר, באמת, אתה הרי לא רופא?

"בווקטופ הייתי אומר שאני לא מהנדס ולא רופא, ובפאיון אני אומר שאני לא רופא ולא מהנדס".

את זה שיש לך אומץ הוכחת ביחידה.

"ביחידה צריך לפרוץ גבולות ולהיות יצירתי, צריך לעשות יש מאין, והניסיון המצטבר נותן לך ביטחון, לפעמים ביטחון מופרז. אבל האומץ הזה הוא של סכנת חיים, של יכולת לשרוד. הפעילות המבצעית של היחידה שלא מוכרת, היא פעילות ארוכת טווח עם קשיים וגבולות ברורים שאתה חייב לפרוץ וליצור יכולת חדשה. בעסקים זה אחרת".

מה קורה כשאתה נכשל?

"עלולים לקרות שני דברים. מכיוון שהכישלונות האלה מאוד עמוקים וקשים - או שזה גומר אותך, או שאתה כמו עוף החול, מצליח לקום איך שהוא".

צריך המון כוח.

"זה מאותו המקום שאני מוצא את עצמי יושב עם משרד הביטחון ההודי, ואני לא מבין בהנדסת מטוסים, ומדבר איתם על מערכת אופטית במיג 27".

מתכוננים.

"תנאי הכרחי".

כמו לפני פעילות צבאית. למשל, לגבי מבצע אנטבה צוטטת בכנס כמי שמתח ביקורת על האופן שבו התנהל.

"לא מתחתי ביקורת על המבצע. הבאתי אותו כדוגמה להתנהגות אמיצה של רבין שלא פעלה לפי הכללים, ולכן מבצע כזה יכול היה לצאת אל הפועל".

לא הייתה לכם תחושת כישלון כשיוני נהרג?

"לא".

במבצעים חשאיים, כשהכישלון לא הופך לפומבי, זה הופך אותו לקל יותר?

"מי שצריך לדעת יודע. זה מספיק קשה".

יותר קשה להיות אחראי על יחידה צבאית מלהיות מנהל של חברה?

"הקושי שונה. ביחידה או בצבא לכל אי-הצלחה עלולה להיות משמעות ברמה הלאומית. עושים מבצע, המבצע נכשל וחייל נופל בשבי, כמו עם גלעד שליט, אבל מצד שני אתה חלק ממערכת, אתה שייך, אתה מקבל גיבוי. בחברה עסקית, אם הכול יתמוטט, במקרה הגרוע החיים שלך יתחרבנו והעובדים יחפשו עבודה, אבל אף אחד לא יזיל דמעה".

כל-כך הרבה שנים בביזנס, ובתפיסה שלך אתה לא קפיטליסט.

"אני ממש לא. חלק מהתובנות העצובות שלי בהיי-טק, זה שהון עושה הון ומי שבא בלי הון יוצא בלי הון. יש לא מעט חברות שנמכרו בעשרות מיליוני דולרים, ומי שעשה את הכסף אלה הקרנות ולא היזמים שהשקיעו את עצמם בחברה. אני בקבוצה של הפרולטרים; לא היה לי הון ולא יהיה לי הון בזמן הקרוב. יש לי מניות בחברה, וזהו. אני מניח שהעובדים בחברה רואים אותי אחרת, אבל אני קרוב אליהם יותר מאשר אל המשקיעים. לשמחתי, הצלחנו עד עכשיו להימנע מהשקעות של קרנות הון סיכון".

"אני חבר במפלגת העבודה"

למרות הנחישות המחוספסת שהוא מפגין, והעיקשות, לכאורה, לעמוד מאחורי ההחלטות שהוא מקבל, נדמה שבר-לב רק מחכה למילה הנכונה, לאותו הטיעון האינטליגנטי שישנה את החלטתו ושיעזור לו להתמודד עם הקונפליקט התמידי שבו הוא שרוי. לפני 12 שנים הקים בר-לב את "אחריי", ארגון חברתי שמטרתו לחזק את הקשר בין בני נוער בפריפריה למרכז ההוויה הציונית, באמצעות הכנה לצה"ל. העמותה זכתה בפרס אשלים מטעם הג'וינט. אני שואלת אם הקמת "אחריי" הוא דרך למרק את המצפון משאריות הקפיטליזם שדבקו בו. "מה פתאום? חלק זה חינוך מהבית, וחלק שייך לערכים שעליהם גדלתי".

הערכים האלה יכלו בקלות להוביל אותך לפוליטיקה. אהוד ברק לא הציע לך להצטרף אליו ולהמשיך את דרכו של אבא במפלגה?

"לא. הוא ידע שלא ארצה, אז כנראה לא שאל. זה כמו שאחרי שסיימתי לפקד על היחידה, אמנון שחק, שהיה ראש אמ"ן, שאל אם אני רוצה להישאר בצבא. אמרתי שאני מוכן רק לפקד על גל"צ. באמת התכוונתי לזה, והוא חשב שזה קוריוז, אז הוא אמר לי, בגלל שאתה רציני, אם החלטת לא להיות בצבא אני לא אשכנע אותך להישאר. זאת התורה על רגל אחת".

למה הוא לא נלחם עליך?

"דברים שאתה יודע שלא תצליח בהם - לא מנסים. גם אהוד לא הציע לי להצטרף אליו מאותה סיבה. אולי חוששים ממני".

איימת על מישהו במערכת הצה"לית?

"אולי".

היית חבר בשלום עכשיו בעת הקמתה.

"שלום עכשיו הייתה חד-צדדית ואינטרסנטית. רצינו להגיע לפשרה עם הערבים כדי שלנו יהיה יותר טוב".

היית גם מחותמי "מכתב הקצינים" ב-1977. אולי זה פגע בקידום שלך בצה"ל?

"זה לא היה אף פעם חסם, ואת זה אני אומר לזכות המערכת. כשמוניתי למפקד היחידה ארנס היה שר הביטחון. גם בעיני פוליטיקאים טובת העניין יותר חשובה מלאיזו מפלגה מישהו הצביע. מצד שני, לא הסכמתי לחזור לשירות שוטף כשבוגי יעלון ביקש ממני לחזור, כי אריק שרון היה שר הביטחון וזה היה עוד לפני סברה ושתילה".

את בר-לב אפשר היה להוציא מהסיירת, אבל אי-אפשר להוציא את הסיירת ממנו, לפחות בכל מה שקשור לפעילות ספורטיבית מאומצת. כבר חמש שנים הוא משתתף בטריאתלונים, לפחות שניים בשנה, וקורא לעצמו חפיפניק כי הוא לא מתאמן מספיק. הוא שוחה בקבוצת סניורים, ורץ קבוע בימי שישי עם אלוף טל רוסו, ראש אגף המבצעים במטכ"ל, ועם אבי מויאל, רמ"ח הכושר הקרבי של צה"ל. כשהוא יוצא לטרקים עם מטפס ההרים דורון אראל, הוא בשר התותחים שלו, זה שרץ לידו ועושה מה שהוא אומר.

עכשיו הוא חושב על פוליטיקה ועל עשייה ציבורית, ומתחיל לדבר על עשייה בעתיד הקרוב. משהו בין שנתיים לארבע. "יש לי מודעות פוליטית גבוהה, אני חבר במפלגת העבודה, יש לי ראייה סוציאליסטית וזה לא בלתי נמנע. אני ממלא את חובתי האזרחית ב'אחריי', ופה ושם נרתם לדברים לפי הנושא".

ב-15 השנים האחרונות, שבהן הוא רק באזרחות, הפך לצופה מהצד בהתרחשויות הצבאיות הדרמטיות מסביבו, לעתים נקרא לתת את הפרשנות שלו לאירועים בטלוויזיה.

"בימים הראשונים למלחמת לבנון השנייה חשבתי שטיפול כירורגי ביעדים בתקיפה מהאוויר הוא נכון, אבל ביום השביעי למלחמה, כשראיתי את מפת אזורי השיגור מלבנון לארץ, הבנתי שזו שטות מוחלטת", הוא אומר. "הבנתי שאנחנו חייבים להיכנס בכניסה מסיבית. לרמטכ"ל זה קרה אחרי עשרה ימים. ביום כיפור הייתה קונספציה שהתמוטטה בצורה נוראה, ולקח לדדו (הרמטכ"ל דוד אלעזר, ל' ר') 24 שעות להבין שהמציאות אחרת, וכן, לשאלתך, אבא היה אז שותף לתובנה הזאת".

מפקדים בכירים עוברים בדרך כלל לפוליטיקה מיד אחרי השחרור. אתה חיכית.

"כי לא רציתי. זה לא נראה לי הזמן. רציתי לעבוד".

להיות פוליטיקאי זאת לא עבודה?

"זו עבודה מסוג אחר. אני צריך למצוא את הטיימינג הנכון".**

 

הבא לדיון מאמר זה
הבמה הרעיונית של מפלגת העבודה

מפלגת העבודה בטוויטר

מי מחובר?

אף אחד
באנר