המנצח האמיתי בבחירות

בתקופה האחרונה מהוות תוצאות הבחירות‚ לכנסת ה- 17‚ בסיס לדיון ער ביותר באשר למי ניצח‚ מי השיג יותר‚ למי תהיה ההשפעה הגדולה וכדומה. במיוחד‚ נוכחת התחממות המשא ומתן להרכבת הממשלה על ידי אנשי קדימה. לטעמי‚ הוחמצה לחלוטין המנצחת האמיתית וגם אם שמה מוזכר הרי שלא בהקשר זה - מפלגת העבודה.

ממפלגה זקנה ומיובשת החסרה כל עמוד שדרה רעיוני אמיתי‚ הפכה למובילה של ציבור שלם המניף את הדגל החברתי‚ מצד אחד ומצד שני מהווה את הגורם המאפשר המשכה של פעולה מדינית נחושה וברורה לסיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני. כל זאת‚ מתוך עמדה של שותף מפתח קואליציוני שגם אם יטען אחת‚ אולמרט וקדימה לא יוכלו לשרוד יותר משנה בלעדיו.

קולות המסתייגים והמתנגדים‚ לטענה זו ‚נשמעים עוד לפני שיבשה הדיו על העט של כותב מאמר זה. הסיבות לכך גלויות‚ מפלגת העבודה זכתה ב- 19 מנדטים בלבד ולמעשה (אם נכליל את סיעת עם-אחד שחברה אליה) נחלשה. יתרה מזאת‚ העומד בראשה אינו צפוי להרכיב את הממשלה הבאה ואין באפשרותו לקיים גוש חוסם מכול סוג שהוא.

כלפי חוץ‚ אלו הם הדברים.

אולם‚ בחינה מעמיקה יותר תגלה כי המנצח האמיתי בבחירות הוא חבר מפלגת-העבודה הנאמן ובשמו מפלגת-העבודה היא-היא המנצחת הגדולה בבחירות.

נבהיר ונסביר -

מאז תבוסתו של אהוד-ברק‚ בבחירות לראשות-הממשלה בפברואר 2001‚ איבדה מפלגת-העבודה את דרכה ולא הצליחה להציג משנה מדינית וחברתית ברורה ונהירה - בפני הציבור בכלל וחברי המפלגה בפרט. במשך כחמש שנים‚ התנהלה המפלגה בחוסר ודאות כשהיא יוצאת ונכנסת ממשלת שרון ומפגינה חוסר אחידות של דרך ומצע.

מספר סיבות תרמו לכך ובעיקר היה הדבר נעוץ במשבר המנהיגות הקשה שפקד אותה וסדרת יושבי-ראש (בן-אליעזר‚ מצנע ופרס) שהתמקדו במאבקים וחיסולים פנימיים. הנהגת המפלגה לא התפנתה (מרצון או מאילוצים אחרים) לטפל במשבר האידיאולוגי הקשה שעבר על המפלגה‚ לא טרחה להפנות תשומת לב אמיתית להבראה כלכלית‚ לא הביאה לחידוש המוסדות ודרך תפקודם ובמיוחד לא קיימה דיון אמיתי בדרכה החברתית והמדינית של המפלגה.

חשיבות עניין זה תובהר‚ נוכח ההשוואה המתבקשת למצבו של הליכוד. תנועה לאומית זו‚ שחלקה בהנהגה ההיסטורית של מדינת ישראל אינו מוטל בספק‚ כשלה בעדכון המצע האידאולוגי-מדיני שלה (ויש שיאמרו אף החברתי) לדפוסי הזמן ובכך הציגה בפני ציבור החברים והתומכים גוף מרוקן תוכן. באופן אירוני‚ דווקא הנהגתה מתאפיינת בהתנהלות של בת-יענה הקוברת ראשה בחול נוכח השינויים המדיניים באזור. מפלגה פוליטית שאין לה בסיס תוכני-ערכי לא יכולה להתקיים כגוף מרכזי ומוביל (אלא אם בחרה בקיום כמפלגה מגזרית קטנה) וזאת מעצם הנחת היסוד שהיא מהווה התאגדות של אותו ציבור לשם קידום ויישום האמונה המשותפת.

מפלגת-העבודה הייתה‚ אף היא‚ במסלול הבטוח להתרסקות מוחלטת - כל זמן ששימרה את הקיפאון המחשבתי וקיימה ריק אידאולוגי דומה. אולם‚ הצבת הנושא החברתי בראש סדר העדיפות הלאומי (כתוצאה מבחירתו של עמיר פרץ) - הפך אותה לאקטואלית ומלאת חיות ולגוף הפוליטי הגדול והמוביל את תפיסת העולם הסוציאל דמוקרטית. לא רק בעיני התקשורת שאהבה לסקר‚ אלא ובעיקר אצל חברי המפלגה ששבו למצוא בה בית אידיאולוגי. אמנם‚ על רקע אישי ופוליטי נצפתה גם נטישה רבתי‚ אולם‚ נרשמה הצלחה בשימור בסיס הכוח ההיסטורי שלה ואף הרחבתו לערים שבהן לא נהגה להצטיין במערכות בחירות קודמות.

סניפי המפלגה והחברים מגלים חיים חדשים ומתעוררים לאיטם אל תוך תחושה של שליחות ומטרה מוגדרת וברורה. גם אם הקשיים התקציבים והמוסדיים רבים‚ מצד אחד. הרי שמצד שני מגמת התחדשות שולטת. חברי ותומכי המפלגה‚ בניגוד לרוב המפלגות האחרות שנכנסו לכנסת ה- 17‚ זכו בגדול בגוף חי ונושם המייצג היטב את הערכים האידאולוגיים של תנועתם ההיסטורית. יתר על כן‚ לגוף המתעורר יש את כול הסיכויים להביא לידי מיצוי את מצע הבחירות שלו באופן המרבי ביותר מכול המפלגות בכנסת החדשה (הן בהיבט הכלכלי-חברתי והן בהיבט המדיני-בטחוני). זאת‚ אף יותר מהמפלגה המנצחת‚ לכאורה‚ קדימה שסדר היום החברתי לא היה ממאפייניה המובילים ושכבר עתה ברור שתעביר את השליטה במרבית התיקים החברתיים לידי מפלגות אחרות. בנוסף‚ האמת הפוליטית היא שבלי שותפות מפלגת-העבודה בממשלה לא תשרוד זו לאורך זמן ובכך צפויה קדימה להתרסקות נוסח שינוי.

לסיום תחזית‚ גם אם במציאות הפוליטית בישראל שגיאה היא להתנבא יותר משבוע מראש -  מפלגת-העבודה הציבה את עצמה‚ כגוף מגובש ויציב‚ בנקודת ציר מרכזית במפה הפוליטית הישראלית. באם תדע הנהגת התנועה להביא לממשלה יציבה‚ למשך כ- 4 שנים‚ והמביאה לידי מימוש את המצע החברתי והמדיני שלה תוכל להציג את עצמה כחלופה שלטונית אמיתית בבחירות לכנסת ה- 18 ולצאת מהן כמפלגה הגדולה.

• קודם
• הבא