אכזבה איננה תכנית עבודה וכעת על מפלגת העבודה להביט אל המציאות החדשה שנוצרה בעיניים מפוכחות, לדחות סיפוקים מיידיים ולא להיכנס לממשלת נתניהו. הבחירות שזה מכבר הסתיימו מעמידות בפני מפלגת העבודה הזדמנות היסטורית, לא פחות, לשוב ולהציב אלטרנטיבה ערכית ואידיאולוגית לממשלת נתניהו הבאה.
הבחירות שזה מכבר הסתיימו מעמידות בפני מפלגת העבודה הזדמנות היסטורית, לא פחות, לשוב ולהציב אלטרנטיבה ערכית ואידיאולוגית לממשלת נתניהו הבאה.
כולנו התאכזבנו מתוצאות הבחירות בעיקר משום שחשנו שכל הפרמטרים במשוואה נטו לכיוון שלנו. אפקט המחאה החברתית, היחלשותו הדרמטית של הליכוד, השיח הכלכלי-חברתי שבניגוד לעבר תפס הפעם מקום מרכזי ואפילו אחוזי ההצבעה שעלו קלות. לצערי מי שנהנה לבסוף מכל אלו הם מפלגותיהם של לפיד ובנט.
אני גורס תמיד שאכזבה איננה תכנית עבודה וכעת על מפלגת העבודה להביט אל המציאות החדשה שנוצרה בעיניים מפוכחות, לדחות סיפוקים מיידיים ולקבל החלטות חשובות לטווח הרחוק. ההחלטה הראשונה שעלינו לקבל היא שמפלגת העבודה לא תהיה חלק מממשלת נתניהו הבאה. שנים על גבי שנים שימשנו עלה תאנה בממשלות ימין והציבור הישראלי העניש אותנו על כך, ובצדק. עלינו לזכור שבפעמיים היחידות מאז מהפך 77 בהן הצלחנו לזכות בשלטון הגענו לאחר שישבנו באופוזיציה.
אין מדובר פה רק על צעד טקטי שמטרתו פוליטית. זהו צעד ערכי שיתן לנו את הזמן הנדרש לחדד את תפיסת עולמינו ואת ההבדלים העמוקים בינינו לבין הימין. הציבור מאס בטשטוש האידיאולוגיות ודורש לשמוע דרך ברורה. את זה נוכל לעשות רק דרך ספסלי האופוזיציה, אופוזיציה שתציב מראה אל מול מדיניותו הכלכלית הדורסנית של נתניהו ושותפיו ואל מול החידלון המדיני אליו הוא מוביל אותנו.
בנוסף עלינו לשוב ולהניף בגאון את הדגל המדיני שהיה תמיד חלק מרכזי מתפיסת עולמה של מפלגת העבודה. אין היום ויכוח בנוגע לתפיסתנו החברתית, יו"ר המפלגה שלי יחימוביץ’ הצליחה לחדש ולרענן את השיח החברתי בתוך המפלגה וכלפי חוץ. כעת הזמן לחזור ולהניף לצד דגל הצדק החברתי את הדגל המדיני-ביטחוני, בייחוד על רקע הקיפאון המסוכן אליו הוביל אותנו נתניהו בארבע השנים האחרונות. הצדק החברתי והשלום לא רק שאינם סותרים זה את זה, אלא תלויים האחד בשני וחייבים להיות חלק מתפיסת עולם כוללת אותה אנו מציגים לציבור. יחד עם שני דגלים מרכזיים אלו עלינו לשוב ולתת מענה לשאלות חשובות המטרידות את החברה הישראלית כמו נושאי דת ומדינה, היחס לפליטים והשוויון בנטל.
מעבר לכל אלו, על מפלגת העבודה לשוב ולחדש את הדיאלוג עם ציבורים רחבים שזנחו אותה ונשארו "הומלסים" פוליטיים. החל מתושבי הפריפריה ועיירות הפיתוח, דרך ערביי ישראל, הבדואים והדרוזים ועד למעמד הביניים שנדד למפלגות אחרות. כל אלו חייבים להיות שותפים אמיתיים לדרך, ולא רק קהל שפונים אליו בסמוך לבחירות כדי לקבל את קולו. אם אנחנו חפצים לחזור אי פעם ולהנהיג את המדינה אין לנו אלא לחבר אלינו מחדש את כל הקבוצות האלה שאמורות להיות שותפות אידיאולוגיות לדרכינו. זה נכון מתמטית וזה נכון שבעתיים ערכית ומוסרית.
את כל אשר ציינתי כאן אפשר וצריך לעשות החל ממחר בבוקר. על ישראל עוברים תהליכי עומק מרתקים שאת תחילת ההשפעה שלהם ראינו בבחירות האחרונות. לעיתים יכולים לחלוף מספר שנים מהרגע בו ניצת התהליך עד שהוא מגיע לכדי מימוש פוליטי. הדוגמה הטובה ביותר לכך היא מערכת הבחירות שהתנהלה מייד לאחר מלחמת יום הכיפורים. למרות מחדליה של ממשלת גולדה היא נבחרה שוב ברוב עצום. העונש הגיע רק במערכת הבחירות הבאה ב-1977 אז נבחר הליכוד. כמו אז, להבדיל אלף אלפי הבדלות, גם הפעם החל תהליך אותו הציתה המחאה החברתית. אם נדע להתחבר אל התהליך הזה בצורה אמיתית ועמוקה אני מאמין בכל לבי שדרכה של מפלגת העבודה עוד תנצח ונשוב להנהיג את המדינה.
------------------------------------
פורסם במקור, באתר "מגזין המושבות"