בעבר כבר עסקנו באחריות המנהיג להוביל באומץ ובנחישות ולפעמים גם כנגד סחף ההמון. אבי שילון בהארץ, בוחן את התנהלות נתניהו אל מול זו של דוד בן-גוריון - על הסיפא ואיכות ההחלטות של אובמה אפשר עוד להתווכח, אבל הרישא ותהליכי החשיבה של בן גוריון מדברים בעד עצמם.
באחת האזכרות האחרונות לדוד בן־גוריון מיקד ראש הממשלה בנימין נתניהו את נאומו בהחלטה של “הזקן” להכריז על הקמת המדינה. הוא הדגיש כי האב המייסד הכריע חרף התנגדות בקרב חברי מנהלת העם, והגדיר את החלטתו כמופת מנהיגותי. גם השגריר היוצא בוושינגטון, מייקל אורן, בחר במונח "החלטה בן־גוריונית" כשתיאר את כוונותיו של נתניהו באשר לגרעין האיראני.
במובנים מסוימים ניתן לראות את המקום המרכזי שהעניק בן־גוריון להקמת הכור בדימונה בתפישת הביטחון של ישראל, כמקביל למאמץ של נתניהו לסיכול תוכנית הגרעין האיראנית. אבל ההבדל העקרוני הוא, שבן־גוריון ראה בדימונה מפעל שיפיג את החשש מפני שואה שנייה, שהיה נחוץ כדי להפנות מבט לעתיד. נתניהו, גם בעידן דימונה, מבסס את המדיניות האקטואלית על העבר היהודי ועל החרדה מפני שואה נוספת.
העיסוק בשאלה מה היה קורה אילו מנהיג מן העבר היה שב לטפל בבעיות השעה, תחום לגבולות השעשוע האינטלקטואלי. אך בהקשר מרכזי אחד סביר להניח שבן־גוריון היה מציע גישה שונה מזו של נתניהו. סמוך להתפטרותו מראשות הממשלה, ב–1963, כתב בן־גוריון במאמר שכותרתו "הערכות בלתי פופולריות", כי "בן לעם עצמאי ושווה זכויות במשפחת העמים, אינו נתון לתפישת הגטו שהעולם נחלק לשניים: יהודים ו'גויים', ומי שאינו נוהג בנו לפי הצדק המוחלט הוא אנטישמי, כלומר – שונא ישראל. אני מאמין שהעם היהודי יכול וחייב להיות לעם סגולה ולאור לגויים, ואני מניח שכל עם רשאי לחשוב כך על עצמו.
“ברור שאין שני עמים דומים זה לזה, כשם שאין שני בני אדם דומים זה לזה... גם כשקיימים בין שניהם יחסי ידידות, לכל עם יש שיקולים משלו, צרכים משלו וגישה משלו... אם אני רואה שאומה זו או אחרת עושה דברים שהם מזיקים לנו, או נמנעת לעשות דברים שהם מועילים לנו – איני סבור שהיא עושה זאת משנאת ישראל, אלא באשר יש לה – או נדמה שיש לה – צרכים ושיקולים שונים מאלה שלנו".
דבריו לא נכתבו בחלל ריק. מאמרו היה הד לשתיים מהפרשות שהוטרד בהן סמוך לפרישתו: חילוקי הדעות עם הנשיא האמריקאי ג’ון קנדי לגבי הפיקוח על הכור בדימונה, והביקורת על הקשרים שרקם עם גרמניה זמן קצר לאחר השואה. דרישתו של בן־גוריון מההנהגה היתה ברורה: מדיניות נבונה צריכה להשתחרר מהפרדיגמה הגלותית, שרואה בכל התפתחות בינלאומיות המשך לתפישת ההיסטוריה היהודית של רדיפה וגאולה. עימותים ואפשרויות מדיניות הוא ביקש לבחון במונחים רציונליים של אינטרסים. סביר להניח, אפוא, כי בן־גוריון היה מתנגד להצגתה של איראן כגלגול של הרייך השלישי. בהתאם להשקפתו על המערכת הבינלאומית כמאפשרת ניידות בין אינטרסים סותרים ומורכבים, נראה כי היה מנסה למנוע מאיראן להתגרען דרך התמודדות עם האינטרסים המדיניים שלה, שאינם מתיישבים עם השמדת ישראל.
ברק אובמה ונתניהו אינם חלוקים באשר לצורך למנוע מאיראן להתגרען. אך בעוד שאובמה מנסה לסכל את הגרעין באמצעות מדיניות שמבקשת להמיר אינטרס אחד באינטרס אחר, נתניהו בחר לגייס את אתוס החרדה הקיומית ההיסטורית של היהודים כדי לפתור את הבעיה. מי שמחפש החלטה בן־גוריונית בנושא הגרעין האיראני יכול למצוא אותה דווקא בגישת הבית הלבן.
--------------------------------------
הטור המלא באתר עיתון הארץ.