האוספטר על יחימוביץ - 20 הערות ומסקנה אחת: הצביעו יחימוביץ'

ד"ר אודי מנור על מכתבו של פסח האוספטר והמסקנה הבלתי נמנעת: להצביע שלי יחימוביץ'.

בשורה התחתונה מכתבו של האוספטר מוטעה מיסודו, גם אם הוא כותב בו כמה וכמה דברים נכונים לכשעצמם.

2.      התיאור ההיסטורי של מדיניות מפלגת העבודה מאז 1968 מוגזם על פי כל קנה מידה. ממשלת רבין הראשונה פעלה במגמה סוציאל דמוקרטית של ממש.

3.      הרדיקליזם המתלהם והמיליטנטי של יחימוביץ' שדרנית הרדיו אכן ידוע, והיא אכן הודתה בטעותה. שאריות של מיליטנטיות זו עדיין מאפיינות את יחימוביץ', ובמחשבה נוספת: טוב שכך. טוב שהיא בפוליטיקה ולא ברדיו, כי מהמקום בו מתקבלות ההחלטות ונעשים המחדלים, למיליטנטיות יש ערך מוסף שמחנך – דגול ככל שיהיה – איננו ניחן בו.

4.      הפסיחה על המגזר הערבי בבחירות 2013 והקריצה לימין אינם אותו הדבר. הויתור על המגזר הערבי הוא טעות אבל ההימור לעשות כן מבוסס היה על שורה של מעשים שעשו יו"ר המפלגה לפני יחימוביץ'. כך או אחרת, אני מאלו הסבורים שבכל מקרה ותמיד יש לעשות כל מאמץ להגיע אל הציבור הערבי. יחימוביץ' טעתה בעניין זה טעות חמורה. אבל אם יש מישהו שמסוגל לתקן אותה, לא לבד, בסיועו של בוז'י ואחרים, הרי שזו יחימוביץ'

5.      הקריצה כביכול לימין היא עניין אחר לגמרי. הרטוריקה הריקה של השמאל היהיר והמלא מריקנות בשורת 'השלום-עכשיו-תתפוצצו-אחר כך' שלו, המלווה את הטובים באנשיו (וסופריו המהוללים כמובן) מאז אוסלו ורצח רבין, היא אולי הטעות האסטרטגית העמוקה ביותר של המחנה הציוני-סוציאליסטי, ושל אנשי ומנהיגי מפלגת העבודה. המחשבה שאפשר להמשיך ולמכור לעם ישראל את בשורת "מחיר השלום" שאפילו רבין חטא בה (כהכרח רטורי במציאות שנכפתה עליו על ידי הצמד שימון-ביילין ומלחכי הפינכה שלהם באקדמיה ובעיתונות 'לאנשים חושבים'), הביאה לחוסר האמון של הציבור הישראלי כולו – המורכב כידוע מגוש מרכזי רחב – כלפי השמאל, ובצדק.  

6.      התיאור הרווח עד היום בקרב ה'שמאל' שיחימוביץ' מנסה להתנער ממנו, לפיו לולא ההתנחלויות ו'אקיבוש' כבר מזמן היה שורר כאן ובעולם כולו  "שלום-עכשיו", הוא לא רק שיקרי, חסר שחר, מעוות ומסוכן מנקודת מבט של התהליך המדיני (באשר הוא משחרר את הצד הפלסטיני מכל אחריות), אלא הוא העומד כאמור מאחורי גט הכריתות שנתן המרכז הישראלי למפלגת העבודה. מנקודת מבט זו, יחימוביץ עשתה צעד נכון, אמיץ ומתבקש. במקום לגנותה על כך יש לשבחה ולעודדה להמשיך ולצעוד באותו כיוון.

7.      החלטתה של יחימוביץ' שלא להיות שר אוצר בממשלת נתניהו לא שכנעה גם אותי. עם זאת, אי אפשר לפסול על הסף את טיעוניה של יחימוביץ ולהציגם כמקיאווליזם בסגנון 'בית הקלפים'. טיעונים אלו כללו למעשה שני מרכיבים: כוונותיו של נתניהו ודימויה של 'העבודה' כ"מפלגת ביצוע" של ממשלות הימין מאז שנת 2001.

8.      את האליבי למדיניות שהתכוון נתניהו לנקוט בממשלתו החדשה הוא הציג שבועיים לפני הבחירות, עת "גילה" לפתע את "הבור" בתקציב. המסר היה ברור: 'אני אנווט' את כלכלת ישראל בדרכי הניאו-ליברלית, תהא זהותו של שר האוצר אשר תהא. הפרגמטיזם הס"ד בו אני דוגל אמנם הביא אותי להתווכח עם יחימוביץ בנקודה זו, אבל לא מצאתי משכנע יותר את ההגיון שלי או את זה של האוספטר. יתכן ושנינו צודקים בעניין זה ויתכן שיחימוביץ. לעולם לא נדע. בפוליטיקה השאלה היא תמיד מה הצעד הבא.

9.      באשר לדימויה של 'העבודה' כקבלן ביצוע, אין צורך להרחיב. השימוש בטיעון 'הנפילה בסקרים' מאיגרא רמא של "24" לבירא עמיקתא של 15, בעייתי בלשון המעטה, ואם בכלל דומה שהטיעון לפיו 'העבודה' "נהנתה" ב-2012 מסקרים שניבאו לה "0-4" ולכן ההישג 15 הוא הישג מרשים מאד, משכנע לא פחות. אותי הוא משכנע יותר.

10.  כך או אחרת, ברור שאסטרטגיית "הבה נשב באופוזיציה" תבחן בבחירות 2017. ומנקודת המבט הזו קשה להשתכנע שהחלופה ליחימוביץ' – ומדובר במרבה הצער לא ביגאל אלון וגם לא במשה שרת או יצחק בן אהרון – תצליח להוביל את 'העבודה' אל הארץ המובטחת של המפלגה המרכזית בישראל. במלים אחרות, על כל מילה כנגד יחימוביץ', יש להוסיף את שאלת החלופה. האוספטר בהחלט נדרש אליה באופן מאכזב ולא משכנע, כפי שאסביר בהמשך.

11.  גם את התנהלותה של יחימוביץ' מול ההסתדרות אפשר להציג בדרך אחרת לחלוטין. לא יחימוביץ' בראה את היחס השלילי לעבודה המאורגנת בישראל, גם אם היא תרמה לו (כפי שתרמו לו אחרים) בזמנו. מדובר בנושא סבוך מאין כמוהו. לא זה המקום לנתחו לעומקו. דבר אחד ברור: הואיל והפוליטיקה בנויה בין השאר מדימויים, והואיל ודימויים של 'הועדים החזקים' הוא ככאלו הדואגים רק לעצמם, והואיל ועיני מזוהה עמם משום מה (בין השאר בזכות בעלי עמדות טהרניות-צדקניות מהסוג שהאוספטר מבטא בהקשר זה, והכוונה היא לאנשי 'כוח לעובדים' ולתומכיהם בעמותות ובאקדמיה), הרי ברור שעל מנת שהציבור יעשה צעד בכיוון הנכון – ראיית העבודה המאורגנת על כל מרכיביה (כולל 'כוח לעובדים') כברכה למשק ולא כקללה – עליה לעשות צעדים שילמדו את הציבור (ובעיקר את התקשורת העויינת והשטחית המעצבת את דעתו של הציבור) כי היא אכן מתכוונת סוציאל-דמוקרטיה ושהיא בהחלט בעד עבודה מאורגנת אבל שהיא מסוגלת גם להתמודד עם 'התפוחים הרקובים' של העבודה המאורגנת. גם כאן כוחו הרטורי וידענותו המופלגת של האוספטר אמורים היו לסייע ליחימוביץ' ולתנועה בכללותה לקדם את הנושא.

12.  את כל מה שכתבתי בסעיף הקודם אפשר ליישם למקרה של התנועה הקיבוצית. כמובן שיש לעשות התאמות על פי העניין, אבל גם כאן הסיפור הישן של מהויות ודימויים, טעויות עבר ואינטרסים בהווה, מאפילים על היכולת להבהיר את התמונה, ולברר באיזה אופן שזור עתיד התנועה הקיבוצית עם עתיד המדינה כפי שנתפסת בעיני מפלגת 'העבודה' ובעיני מי שעומדת היום בראשה (לא מעט בזכות תמיכה רחבה מאד בתנועה הקיבוצית!!!). מי כמו האוספטר יודע שהמושג 'התנועה הקיבוצית', אולי יותר מ'העבודה המאורגנת', הוא הכללה שניתן למצוא בה בערך את כל מה שרוצים. מניאו-ליברלים קיצוניים ועד אנארכיסטים-ירוקים קיצוניים לא פחות. בתוך הסבך הבלתי אפשרי הזה, אני בוחר לשמוע מיחימוביץ' את הדברים שעולים בקנה אחד עם תפיסתי הקיבוצית, ובוחר לזכור את הצעדים המעשיים שעשתה כחברת כנסת למען האינטרסים של התנועה. גם להאוספטר אני בוחר לזכור את תרומתו הגדולה לחינוך לעבודה-להגנה-ולשלום ולא את התנהלותו היהירה במסדרונות הכוח של התנועה הקיבוצית כמו את ההתנהלות המחפירה של תנועתו בפרשת חנתון.

13.  גם הדיבור על 'הצעירים החולמים' סובל מאותה החולשה. שהרי ישנם 'צעירים חולמים' המפנים גב למציאות ומודדים אותה בסרגלים פסיבדו-היסטוריוסופיים מלאים מעצמם אך תלושים. יש לעומת זאת 'צעירים חולמים' שמבינים את עליבותה של הפוליטיקה, עליבותה-בהגדרה, כיעורה המצמרר לא פעם, מבלי שהם שוכחים לרגע שאין לה חלופה, שהדרך לתיקון עולם עוברת גם במאבקים קטנוניים ונכלוליים, מהסוג שאי אפשר לכתוב עליהם שיר, וגם אי אפשר למצוא עליהם טקסט מופלא ונשגב של ברנר.

14.  הערכתו של האוספטר לפיה יחימוביץ' עומדת לזחול לממשלה איננה עולה בקנה אחד עם הידוע לי בנושא. אבל אולי אני טועה. אלא שאם לשיטתו היה על יחימוביץ' להיכנס לממשלה כי רק-כך ניתן להציל את כלכלת ישראל, הרי שמוטב מאוחר מאשר אף פעם.

15.  אבל כל טיעוניו של האוספטר מתגמדים לנוכח השורה התחתונה שלו: "לא אצביע עבורה" הוא כתב חד משמעית, והוסיף למען הסר ספק:  "לא אמליץ להצביע עבור אף מועמד אחר". עמדה זו הצילה את האוספטר המחנך על חשבון האוספטר איש הציבור. זו העמדה המסורתית של תנועת הבוגרים של הנוער העובד, וחבל. כולם – כולל יחימוביץ' – לומדים מטעויות. כמעט כולם בעצם.

16.  "לא אצביע ולא אמליץ" פירושו החלשת האמון בדמוקרטיה שהאוספטר מבכה בצדק את הירידה בו.

17.  החלופה של האוספטר ל"לא אצביע ולא אמליץ" חמורה לא פחות. "בלתי מפלגתיות" איננה תחליף למפלגה והתארגנויות שיתופיות וחברתיות אינטימיות אינן תחליף לפוליטיקה.

18.  אדרבא, בלתי-מפלגתיות על חשבון מפלגה היא ריאקציה, וחברתיות אינטימית ושיתופית, נשגבת ככל שתהיה, היא אסקייפיזם. לא לי ללמד את האוספטר ותנועתו המפוארת לאן הובילו במאה ה-20 הקואליציות של האסקייפיסטים והריאקציונרים.

19.  חשוב להדגיש: דבריו של האוספטר פירושם הפניית גב למציאות. הערכים הנשגבים והציטוטים מפיהם של אישים דגולים לא משנים את המסקנה: האוספטר קורא לנו להפנות גב לפוליטיקה. מאז היות דמוקרטיה אלו מותרות. תמיד המליצו עליהן אנשים דגולים. לפחות בעיני עצמם.

20.  הצביעו יחימוביץ'. לא על חשבון ביקורת על דרכה ועל התנהלותה. לא כי נחמד ונעים לתפוס מישהו בפינה. אלא כי הצלחתה היא הצלחתנו. גם של האוספטר ואנשיו.

------------------------------------------------------------

הטור פורסם במקור, בבלוג של ד"ר אודי מנור.

הרשמה לעדכונים

יצחק רבין 2016 - תזכור

התחברות

לפרסום מאמרים

אחד במאי - עמודה ראשית