הנשיא רבלין, ציונות ומתק שפתיים

Thank you for rating this article.

מילה על הנשיא ריבלין - מתק שפתיים אינו מכסה על תמיכתו ברעיון 'מדינה אחת' שמשמעו שליטת עם אחד באחר ומהווה ובפועל כר-רעיוני למעשי הימין הלאומני-משיחי! אותם מעשים שהנשיא נתפס כחומה הדמוקרטית האחרונה מולם.

ריבלין היה ונראה כי נותר 'איש ארץ ישראל השלמה' ומקדם רעיון מדינה אחת לשני העמים (כקונפדרציה או אחרת). רעיון שהדרך לממשו ללא 'שליטת עם אחד באחר', נדמית כהעמדת פנים מתחסדת. שהרי מי רואה את דניאלה וייס ואיסמעיל הנייה יושבים באותה ממשלה או מדינה? או איך ישמר חזון 'בית לעם היהודי' במדינה שתדרש לשמר גם 'בית לעם הפלסטיני'? כך שבפועל, ריבלין המקדם רעיון של מדינה אחת רואה בחזון הציוני של ישראל כמדינת הלאום היהודי ודמוקרטית כמי שאבד עליו הכלח.

"אינני רואה שום אפשרות שיבוא שלום אם לא יהיו גבולות פתוחים בינינו לבין שכנינו ... כדי שנוכל להתקיים יחד, בקונפדרציה" (Ynet 2015) אמר לאחרונה. בשום מקום בתקשורת הנשיא רבלין, שלא מפסיק להתבטא בכל נושא שעל סדר היום, לא נמצאת הסתייגות אחת בעניין החשוב מכולם - הסדרת יחסינו עם הפלסטינים. ולכן אין אלא לצטט את נאומו בכנסת ב2012 ושמאז לא הסתייג ממנו:

"חלקתי על רבין אז, ועודני חולק עליו ... היום בציבוריות הישראלית, הולכים וגוברים הקולות, מימין ומשמאל, שסודקים את הקונצנזוס המדומה סביב רעיון ההיפרדות. בין הירדן לים, תוכל להתקיים רק מדינה אחת. אני סבור שהקונספציה של אוסלו יסודה בטעות, והיא כלל איננה ישימה בין הירדן לים. כיום ממרחק הזמן, כמעט 20 שנה מאז אוסלו, ניתן לטעון בברור כי רעיון ההפרדות בין העמים – כשל. הוא מעולם לא הצליח להתנחל בלבבות של שני העמים, ולא הבשיל לכדי פתרון מדיני ארוך טווח. רעיון ההפרדות לא הצליח עם הכרזת האו"ם, לא בהסכמי שביתת האש, ולא בניסיונות של אוסלו א' ו-ב', בהסכם חברון, בטאבה, בוואי פלנטישן ובאנאפוליס. הוא נכשל משום שהפרדיגמה שעמדה בבסיסם של כל אותם ניסיונות יסודה בהתכחשות למציאות החיים שלנו כאן". כאמור, בהתייחסות החלקית שלו מה2015 מוכן ריבלין לבחון 'קונפדרציה' (מגפון, 2012) ותו לא - שתי מדינות לשני עמים, החזון הציוני של מדינת הלאום היהודי כבר מזמן אינן על הפרק.

ריבלין ומאז נכנס לתפקיד נשיא מדינת ישראל, מצליח לזכות באהדת הציבור הישראלי וכפי שמעיד סקר עיתון הארץ מ29.5 עד כדי 72% תמיכה המשאירים את שאר נבחרי הציבור הרחק מאחור. בפרט, גוש המרכז-שמאל, אנשי החברה האזרחית, נציגי מגזרי מיעוטים ועוד נאחזים כמוצאים שלל רב בהתבטאויות חסרות התקדים של הנשיא ואיש הימין בגינויים שונים ותמיכה במיעוטים וכנגד השנאה, הגזענות וההדרה. יתרה מזאת, 'שגעון ריבלין' גם אוהב להתרפק על מי שהתמודדו מולו בכנסת לתפקיד הנשיא כמו מאיר שטרית, דליה איציק ובנימין בן אליעזר ושלא היו "מתעלים" לסדרת התבטאויותיו האחרונות ... מה שכמובן אינו מדויק, והיות וכל אחד מהם התבטא בעבר באופן חד-משמעי בנושאים אלו. אבל, גם אם נפקפק בכשירותם לתפקיד הנשיא ובגלל 'חשדות' כאלו ואחרים לנקיון כפיהם - שהרי תמיכה ברעיון 'מדינה אחת' והתנגדות לחזון 'שתי המדינות' לא עלה על דל שפתיהם מעולם.

אז בהחלט ראוי להפריד בין תפיסתו האזרחית של ריבלין והתבטאויותיו בשלל נושאים הקשורים לדמוקרטיה, שיוויון וצדק ובין עמדתו בנושאי הפתרון המדיני העתידי. יתר על כן, חיוני לעמוד לצידו וכחוצץ בינו ובין גורמי טרור (יהודים ואחרים) המאיימים על שלומו.

אולם, באותה נשימה ראוי לדרוש ממנו להכיר באחריותו הערכית להסלמה האזרחית הפנימית הגוברת בישראל. זאת ומהיותו אישיות ציבורית מובילה התומכת בחזון רעיוני עליו מתבססים בדיוק אותם גורמים שהוא מגנה - שהרי אי אפשר לאחוז במקל בשני קצותיו.

ויפה שעה אחת קודם.