למה שתי מדינות? מוכרחים לשים קץ לארעיות

לקראת סוף המערכה בסיני ביוני 1967, כשהתקרבנו לתעלת סואץ, שאלתי קצין בכיר במילואים, שלימים היה לאחד מראשי השמאל הציוני הרדיקלי, מה קורה בגדה: "גומרים את מלחמת השחרור", היתה תשובתו. זו התפישה ששלטה אז בישראל, וזאת התפישה שעד היום מונחת ביסוד הלגיטימציה של הכיבוש וההתנחלות.

כיבוש הארץ ויישובה היו מטרת הציונות מעצם הגדרתה. זה היה צורך השעה: הציונות היתה כורח, תוצאה בלתי נמנעת של משבר הליברליזם ועליית הלאומנות הרדיקלית באירופה. במערב אירופה בעשור האחרון של המאה ה–19 הבשילה התקפה כוללת על מורשת הנאורות, על ההגדרה הפוליטית והמשפטית של האומה, על המעמד האוטונומי של היחיד ועל זכויות האדם שלו. מאחר שגורל היהודים מאז המהפכה הצרפתית היה תלוי בגורל הערכים הליברליים, הבינו ראשוני הציונים, כי אם בצרפת התפתח משבר המעמיד בסימן שאלה את הדמוקרטיה של זכויות האדם — העתיד אינו מבשר טובות ליהודים לא במזרח אירופה ולא במערבה.

קודם לכן, מאמצע המאה ה–18, התפתחו שתי תפישות של לאום: האחת, תפישת הנאורות כפי שהתבטאה ב"אנציקלופדיה" הצרפתית והגדירה את האומה כמכלול של יחידים, הנתונים תחת שלטון אחד וחיים בגבולות של אותה ארץ; ואילו התפישה השנייה ראתה בלאום גוף אורגני, תוצר של ההיסטוריה, שהיחס בינו לבין בני האדם כיחידים הוא כיחס בין עץ לענפיו ולעלים שעליהם: העלה קיים בזכות העץ, לכן העץ קודם לעלה קדימות ערכית.

מאז המהפכה הצרפתית, התפישה הראשונה הליברלית של הלאום היתה גורם משחרר, שחילץ את היחיד מאחיזת ההיסטוריה, התרבות, המסגרת האתנית. גורל היהודים היה פונקציה של יכולת התפישה הזאת להתקיים במערב, ולמרות ההתקפות עליה אף לחדור למרכז אירופה ולמזרחה וכך להנחיל לאזורים אלה את הנורמות המערביות.

אולם במהלך המאה ה–19 נשחקה בהדרגה תפישת האומה כמכלול של אזרחים; בשנים האחרונות של המאה סיפקה פרשת דרייפוס לציונים הוכחה לעומק המשבר ולצורך להסיק מיד מסקנות מעשיות; ואילו במזרח אירופה ובמרכזה התחזקה תפישת הלאום כגוף חי, בעל מאפיינים וזהות ייחודיים, אתניים, היסטוריים, דתיים, ואחר כך גם גזעיים. כאן הלאומיות היתה כוח שבא לשחרר את הלאום משלטון זרים, אך לא להבטיח את האוטונומיה של היחיד ואת קדימותו הערכית ביחס לקהילה.

גישה זו, שחייבה כל דור להגן בחירוף נפש על מורשתו התרבותית הייחודית, להקיפה בחומה גבוהה ולמנוע ערבוב בינה לבין יסודות של תרבות אחרת, התפשטה בסופו של דבר גם במערב. מהר מאוד התברר, שהדמוקרטיזציה של החיים הפוליטיים, הגידול הדרמטי בחינוך של המוני בני אדם שהוריהם לא ידעו קרוא וכתוב והשיפור בתנאי החיים אינם משרתים לא את הליברליזם ולא את הסוציאליזם, אלא את הלאומנות הרדיקלית. חינוך חובה בבתי הספר היסודיים ועיתונות בתפוצה המונית קידמו סגירות תרבותית, ולא ערכים הומניסטיים.

הרצל תפש תהליכים אלה כתופעה עולמית, ולכן פנה לציונות: הגירה מסיבית ממזרח אירופה, ארץ הפוגרומים, אל מעבר לאוקיינוס לא יכלה לספק אלא פתרון זמני וחלקי. הפתרון האמיתי היה בהתארגנות יהודית במדינת לאום, כזאת שאליה שאפו כל עמי מרכז אירופה ומזרחה, שהיו אז עדיין בשליטת קיסרויות רב־לאומיות. מהתבוננות על סביבתם למדו ראשוני הציונים, כי רק מדינת לאום תוכל להבטיח ליהודים קיום וביטחון.

מתחילת פעילותה נשאה התנועה הלאומית היהודית את המאפיינים הבסיסיים של אזור מוצאה במרכז אירופה ובמזרח אירופה: זהות לאומית שבטית, שעוצבה על ידי היסטוריה, תרבות, דת ושפה. זהות שבה היחיד אינו מגדיר את עצמו, אלא מוגדר על ידי ההיסטוריה. למושג "אזרחות", שבו נאחזה הלאומיות במערב, לא היתה שום משמעות בגליציה, באוקראינה או ברוסיה הלבנה. כך גם ביחס ליהודים: ציונים יכלו לחדול מקיום מצוות ולהתנתק מן הדת במובן של אמונה מטאפיסית, אבל לא יכלו לנתק את הקשר ההיסטורי ואת הזהות ההיסטורית שהדת עמדה במרכזם.

בחייהם הפרטיים יכלו הציונים לעבור על כל ציווי דתי, אבל לא בחיים הציבוריים — תל אביב הקטנה היתה עיר יהודית, סגורה בשבת, מטבחי הפועלים ההסתדרותיים בכל הארץ הקפידו על כשרות אף על פי שהרוב המכריע של הלקוחות היו חילונים גמורים. ברל כצנלסון ייסר בשוטים את מדריכי הנוער העובד על כך שהעזו לצאת למחנה קיץ בתשעה באב.

אף על פי שכולם ידעו מניסיונם האישי, כי הסיבה לכיבוש הארץ ולהתיישבות בה היתה המציאות הקטסטרופלית שהחלה להתפתח במזרח אירופה מסוף המאה ה–19, הצורך הקיומי דרש כיסוי אידיאולוגי — ולכן ניתנה לכיבוש הארץ לגיטימציה היסטורית. לא אנשים דתיים פיתחו את האידיאולוגיה של שיבה לארץ האבות, אלא לאומנים חילונים, שאצלם — כמו בכל התנועות הלאומיות הרדיקליות — הדת, בלא תכניה המטאפיסיים, סיפקה דבק חברתי ולא היתה יותר מאשר אמצעי חיוני לגיבוש האומה. ההיסטוריה קדמה להכרעה רציונלית, וההיסטוריה היא שעיצבה את הזהות הקולקטיבית.

מבחינת הדבקות בזהות היהודית, לא היה הבדל בין תנועת העבודה על כל פלגיה לבין המרכז הזעיר־בורגני הציוני הכללי או לימין הרוויזיוניסטי. הארץ לא היתה מקודשת באצ"ל יותר מאשר בקרב ההכשרות המגויסות של הפלמ"ח. אנשים מפוכחים כמו דוד בן גוריון וזאב ז'בוטינסקי ידעו היטב, שהם מטפחים מיתוס של בעלוּת היסטורית ושל המשכיות היסטורית המעוגנות במקרא כי יעיל הרבה יותר להניע בני אדם בכוח המיתוס מאשר בכוח התבונה.

המיתוס של הזכות ההיסטורית — אצל א.ד. גורדון התנ"ך היה שטר הבעלות שלנו על הארץ — היה הכרחי כדי ליצור את חיל החלוץ הציוני: בניית קיבוץ ליד מעיין חרוד, אותה המצאה מופלאה ונערצת בעולם כולו, היתה מוכרחה להיות המשך ישיר לגדעון ולוחמיו. בעולם היהודי היו נושאי המיתוס הצעירים המאורגנים בתנועות הנוער החלוציות. רק בהם התעניין בן גוריון בתקופת שהותו בפולין ב–1933 לרגל מסע הבחירות המפורסם לקונגרס הציוני ה–18, שבסיומו נהפכה מפא"י לכוח השולט בהסתדרות הציונית. מיליוני היהודים שלא היו מועמדים לעלייה לא עיניינו אותו כלל. כך היה גם אחרי השואה: מנהיג המדינה שבדרך ראה במחנות הפליטים רק את הצעירים המועמדים להיות חלוצים.

האמת הפשוטה היא, שהיהודים היו זקוקים למדינה כפי ששום עם אחר לא היה זקוק לה במאה ה–20. אפילו חנה ארנדט, שאחרי התקופה הציונית שלה התרחקה מישראל לגמרי, כתבה, שזכויות אדם שאינן מתורגמות לזכויות לאומיות ואינן מוגנות על ידי מדינה הן חסרות ערך, וקיומה של ישראל הוא הוכחה לכך. אכן, לזכויות אדם, אותה המצאה מופשטת נהדרת של הנאורות, היה מוכרח להיות עוגן פוליטי. לפיכך הציונות היתה מהפכה פוליטית ותרבותית, אך לא חברתית. תנועת העבודה, כולל השומר הצעיר, הניחה את התשתית הכלכלית והצבאית למלחמה בערבים ולהשגת עצמאות, אך מחוץ לקיבוץ לא נשאה בשורה ממשית של שינוי חברתי. המנהיגות הפוליטית של היישוב התמקדה במטרה העליונה של כינון המדינה היהודית. זה היה מבצע אדיר, שחייב אחדות מעמדית וחלוקת עבודה בין הפועלים לבין המעמד הבינוני, תוך כדי השלמה עם הכלכלה הקפיטליסטית. לכן למרות הדיבורים על סוציאליזם, שהיה עוד מיתוס מגייס, נעשה רק מעט ליצירת שוויון ביישוב.

הקיבוץ היה נערץ על כולם, ועד סוף שנות ה–70 העשיר את האליטה התרבותית, הפוליטית והצבאית ותרם ליישוב ולמדינה הצעירה תרומה עצומה, אבל הוא לא שימש מודל אמיתי לחיקוי בעיר, אלא מוצב קדמי של צבא כיבוש הארץ. הציונות ידעה לכבוש את הארץ וליישב אותה, ולנצל עד תום את החולשה הערבית ואת חוסר היכולת של הפלסטינים לארגן התנגדות יעילה. השואה הפכה את הפרויקט הציוני לפרויקט עולמי, לחוב שחייבים לעם היהודי. בקונטקסט הזה התנהלה מלחמת העצמאות.

בסופה התברר, עד כמה היה היישוב שבוי בהצלחתו: משהוקמה המדינה, התנהלותה היתה המשך ישיר לתקופה הקודמת, ולא קו פרשת מים ותחילה של תקופה חדשה. זו היתה חולשתה הגדולה של ישראל, וזהו אחד ממקורות החולי שלנו עד היום. ואמנם, קהילת כלל "האזרחים", שכללה בהכרח את הערבים שנותרו בגבולות המדינה, נתפשה כנחותה אלף מונים מהקהילה הלאומית והדתית של היהודים. למגילת העצמאות לא היה תוקף משפטי או מוסרי. היא היתה מסמך של יחסי ציבור, שפנה אל דעת הקהל של המדינות שרק כמה חודשים קודם לכך הצביעו באו"ם על הקמת שתי מדינות בארץ ישראל. השיטה הדמוקרטית הישראלית לא מנעה ממייסדי המדינה להחזיק את הערבים תחת ממשל צבאי ולשלול את זכויות האדם שלהם עד 1966. לא היה לכך שום צורך ביטחוני, אלא רק צורך פסיכולוגי: מצד אחד ללמד את הערבים מי הם אדוני הארץ, ומצד אחר להמשיך לקיים את מצב החירום של ימי היישוב.

רוב הישראלים לא הבינו, ויש מי שלא רצו להבין, שמוכרחים לשים קץ לארעיות: מה שהיה נכון וצודק והכרחי לפני 1949 חדל להיות נכון אחרי המלחמה. כיבוש הארץ היה הכרחי. התפישה, כי ככל שיתמעטו הערבים במדינה היהודית כך ייטב, היתה מובנת בקונטקסט של המלחמה על הקיום שהתנהלה אז, אבל אחרי הניצחון ופתיחת השערים לעלייה ההמונית, היתה צריכה להתחיל תקופה חדשה. הסמל המובהק שלה היה צריך להיות חוקה, שהובטחה במגילת העצמאות; וזאת היתה מוכרחה להיות חוקה דמוקרטית, המבוססת על זכויות האדם ומעמידה במרכז ההוויה הפוליטית והחברתית את גוף האזרחים, ולא קהילה אתנית או דתית אחת.

חוקה כזאת היתה מלמדת, שעם הפיכת היהודים לאזרחים במדינתם, לצד אנשים שאינם יהודים, נפתח פרק חדש לגמרי בהיסטוריה היהודית. מובן מאליו, שחוקה היתה מבטלת את התקנות לשעת חירום, מגדירה את חלוקת הרשויות ואת דפוסי הפיקוח על הרשות המבצעת, ובכך מגבילה את חופש פעולתה — דברים שלא היה סיכוי שבן גוריון יסכים להם. אך מעל לכל, חוקה היתה משרטטת את גבולות הארץ כפי שנקבעו בתום המלחמה. לישראל אין גבולות של קבע ואין חוקה כי זה היה רצון המייסדים: כל האופציות נשארו פתוחות, כולל אלה שנפתחו ביוני 67'.

כמו היישוב, גם המדינה ידעה לכבוש שטחים וליישבם, לבנות משק ולדאוג לפיתוחו, להקים צבא ולנהל מלחמות. במלחמת ששת הימים נפלו לידינו כפרי בשל שטחים שלא היו בהישג יד פחות מ–20 שנה קודם. מאחר ששום דבר לא היה סופי, לאליטה השלטת של תנועת העבודה לא היתה שום סיבה שלא להמשיך בדרך שצלחה כל כך עד אז. איזו משמעות נודעה בעיניה לקו הירוק: האם לא היה זה בסך הכל צילום מקרי של מצב שהתהווה בתום הלחימה ב–1949? לו היו רק עוד כמה אלפי צעירים מתנועות הנוער החלוציות מצליחים לצאת מפולין לפני פרוץ מלחמת העולם, לו רק היו בנמצא עוד שתי חטיבות פלמ"ח נוספות, גורל חברון וג'נין, רמאללה ושכם היה כגורל רמלה ולוד, יפו וטבריה.

מדוע כיבוש הגליל ויישובו היו לגיטימיים, ואילו כיבוש הגדה המערבית ויישובה אינם? מדוע גירוש הפלאחים מעמק יזרעאל, שעל האדמות שעיבדו הוקמו הקיבוצים מרחביה ומזרע, היה ראוי, ואילו את בקעת הירדן ואת גב ההר יש להשאיר בידי הערבים? בשנות ה–80 שמעתי את יעקב חזן, מנהיג השומר הצעיר, מתלונן על מי שמעזים לעשות השוואה בין זכויותיו של עם בן 30 שנה — הפלסטינים — לזכויות של עם בן 3,000 שנה. את התנועה לארץ ישראל השלמה הובילו יצחק טבנקין והקיבוץ המאוחד עם נתן אלתרמן וש"י עגנון. את משה דיין שמעתי מכריז בכנס קציני שריון, שהטנקים הניצבים על הירדן ייסעו רק קדימה, אף פעם לא יפנו לאחור.

מאז חלפו כ–50 שנה, והתנועה הלאומית היהודית הגיעה למבוי סתום. גם עכשיו המרכז־שמאל, שיָרש את חוסר האונים האינטלקטואלי של מפלגת העבודה, אינו מסוגל להעמיד אלטרנטיבה אידיאולוגית להתנחלות. מי מחברי הכנסת של "המחנה הציוני" (על "יש עתיד" כבר לא מדברים) יהיה מוכן לחתום על הצהרה, כי מה שהיה לגיטימי עד למלחמת העצמאות, משום שהיה הכרחי, חדל להיות כזה אחרי הניצחון, ולכן ההתנחלות איננה רק בלתי חוקית, אלא גם לא לגיטימית ולא מוסרית, ואינה עומדת בשום מבחן ערכי כי אין בה שום צורך ואין בה שום תרומה לעתיד העם היהודי?

ומי מהם יהיה מוכן לפעול באופן ממשי לפירוק פצצת־זמן קטלנית זו? מי מהם יאמץ לעצמו את העמדה הליברלית, ולפיה הזכויות ההיסטוריות של העם היהודי על ארץ ישראל אינן עדיפות על זכויות האדם של הפלסטינים, ולכן מוכרחים לחלק את הארץ בצורה הוגנת? ומי יקבל עליו לומר, שמדינת היהודים מעוגנת לא במקרא, אלא גם בזכות הטבעית של בני אדם להיות אדונים לעצמם, וזכות זו היא זכות אוניוורסלית ולכן חלה גם על הפלסטינים?

אכן, הגיע הזמן להכיר בכך כי המפתח לעתיד איננו בהיסטוריה וכי מעמד הר סיני יכול להכתיב נורמות התנהגות לשבט, אך לא לחברה ליברלית, פתוחה, המקדשת את זכויות האדם.

רק התבונה יכולה לסמן את הדרך. והתבונה מורה לנו להכיר בכך, שמבצע כיבוש הארץ הגיע לסיומו בתש"ח, וחלוקת הארץ כפי שהושגה בתום מלחמת העצמאות היא החלוקה הסופית. רק על בסיס זה נוכל לעצב את העתיד. מי שלא יכיר בכך שהציונות היתה מבצע לשחרור של עם ולא לשחרור של אבנים קדושות, מעשה פוליטי רציונלי ולא התפרצות משיחית, ידון את ישראל לניוון, אם לא לחיסול. כדי שיהיה גוש מרכז־שמאל בעל סיכוי להנהיג את החברה, עליו להיבנות מסביב להחלטה מפורשת, ולפיה אין לישראל תביעות לשטחים שמעבר לקו הירוק.

תפישה כזאת מחייבת כמובן סימטריה והדדיות מהצד הפלסטיני: הקו הירוק הוא הגבול הסופי, ולפיכך לא תהיה התנחלות יהודית בגדה המערבית, וגם לא תהיה שיבה פלסטינית לתוך גבולות מדינת ישראל. תיקוני גבול הם אפשריים, הם עניין למשא ומתן על השלום ועל חילופי שטחים, אך לא העיקרון הקובע.

הכיבוש מונח ביסוד המלחמה עם הפלסטינים, וכל עוד החברה היהודית לא תכיר בזכויות השוות של העם האחר היושב בארץ, היא תמשיך לשקוע עמוק יותר ויותר במציאות קולוניאלית ובאפרטהייד גלוי, הקיימים כבר בשטחים, ובאשליות הרסניות, כמו אשליית "ירושלים המאוחדת".

הציונות הקלאסית שמה לעצמה למטרה להקים בית לעם היהודי. בין מלחמת העצמאות למלחמת ששת הימים הוכח, שאפשר להגשים את כל מטרות הציונות בגבולות הקו הירוק. ישראל של אחרי 1967 שקעה בכיבוש כי לא ידעה להשתחרר מעניבת החנק של העבר: החזרה לארץ המלכים, השופטים והנביאים העבירה על דעתם חלקים גדולים של החברה הישראלית. התאווה לקרקע בגולן עשתה את שלה בקרב תנועות ההתיישבות. ההצלחה היתה לאבן ריחיים כבדה מנשוא. לכן השאלה האחת המשמעותית היום היא, האם לחברה הישראלית יש עדיין היכולת להמציא את עצמה מחדש ולשים קץ למלחמה עם הפלסטינים בכוחות עצמה.

====================

הטור המלא, באתר עיתון הארץ

הרשמה לעדכונים

"אנחנו הבית של כל יהודי בעולם אנחנו המקלט אנחנו גם האחריות."
יצחק רבין, מתוך נאום בקונגרס הציוני בירושלים (ה-3 בפברואר 1992)
יצחק רבין - ידיעות אחרונות

התחברות

לפרסום מאמרים

אחד במאי - עמודה ראשית