על ערוץ המורשת הלא יהודית

לפני כמה שבועות ביקשו ממני בעיתון "הארץ" לכתוב טור קצר שעונה על השאלה: "מה עושה אותך מאושרת?". אז כתבתי. על פוליטיקה. כי אני מאמינה שהאושר של אזרחי המדינה חייב להיות חלק ממה שמכתיב את סדר היום הפוליטי במדינה שפויה. כתבתי שמנהיגוּת אמיתית אמורה להצביע על הדרך הקדימה. להפיח תקווה באזרחים. לעבוד יום ולילה כדי למצוא פתרונות מעשיים לבעיות שמטרידות את כולנו – לא לייאש, לא לפלג, לא להסית את האזרחים אלה נגד אלה ולזרוע שנאה. לדעתי, זה מה שנבחרי ציבור מחויבים לעשות.

סתיו שפירהוספתי גם משפט קצר ולא פוליטי מהחיים הפרטיים שלי, שאומר שאני מאושרת מהדברים שהופכים אותי לחופשיה: רכיבה על אופניים, טיולים בטבע, לנגן עם אנשים טובים.

הטור התפרסם בתחילת השבוע. אתמול שלחו לי חברים קישור לתוכנית של אראל סג"ל בערוץ 20 – ערוץ "היהדות והמורשת". אני פותחת את הלינק, ורואה את אראל סג"ל עושה חיקוי שלי בשידור חי עם פאה ג'ינג'ית על הראש. מסביבו יושבת חבורת גברים בגיל העמידה שנשפכים מצחוק, בזמן שהוא מריץ דאחקות על כך שאני אוהבת לרכוב על אופניים – כי זה מסב לי הנאה מינית.

אחרי שהפנאליסטים באולפן מצליחים סוף-סוף להסדיר את הנשימה שלהם, אחד מהם מספר עוד בדיחה: "אם סתיו שפיר נהנית לרכוב על אופניים, ממה נהנית חברת הכנסת איילת נחמיאס-ורבין?"

הגועל הנפש הזה שודר באצטלה של "תוכנית אקטואליה" בערוץ "היהדות והמורשת" – ערוץ עם רישיון שידור ציבורי שאמור לשדר תוכניות על יהדות, אבל מצפצף על החוק. זה מה שיש לו להציע: חבורה של גברים בני ארבעים פלוס – נשואים עם ילדים – יושבים, נחנקים מצחוק מבדיחות על חשבון המיניות של חברות כנסת מכהנות.

זה לא סוד שביני לבין רוב האנשים שמשדרים בערוץ 20 יש מחלוקת אידאולוגית עמוקה. לא אוהבים אותי בערוץ 20, וזה בסדר גמור: אני מקדישה חלק ניכר מהזמן שלי כדי לעצור את החברים המושחתים שלהם בממשלה מלחגוג על כספי ציבור.

אין לי שום בעיה לקיים ויכוחים פוליטיים קשים: אני עוברת עשרות כאלה בשבוע. אבל מה שקורה, אתם מבינים, זה שכשלצד השני נגמרים הטיעונים – יורדים כמה נמוך שרק אפשר. כשאין לך יותר דברים ענייניים לומר, אתה מתחיל להטריד מינית חברות כנסת, בשידור.

זה מה שיש לערוץ "המורשת והיהדות" להציע – אותו ערוץ שרק השבוע מצא לנכון לקבוע שחצי מהיהודים בעולם הם לא באמת יהודים.

מי ישב בפאנל הזה? שמעון ריקלין מ"הבית היהודי", שאולי זכור לכם מהתקופה בה התרוצץ מאולפן טלוויזיה אחד לשני כדי להגן בחירוף נפש על חברו הטוב, ינון מגל, ולהשמיץ את הנשים שהתלוננו נגדו. השני, ארי שמאי, עורך דין שהתפרסם מלייצג את יגאל עמיר. השלישי איתן זליגר, הקמפיינר של ועד מתיישבי השומרון.

וכמובן, אראל סג"ל. חבורה מרשימה. מסוג האנשים שמעבירים את רוב השבוע שלהם בהטפות על "ציונות", "אהבת הארץ" ו"מורשת ישראל".

אחרי שלוש שנים בפוליטיקה אמורים ללמוד לא לקחת ללב דברים מהסוג הזה. לי כנראה יקח עוד כמה שנים. עצוב לי שההורים שלי צריכים לשמוע דברים כאלה על הבת שלהם. אבל בעיקר עצוב לי על אותן צעירות מוכשרות שצפו בתוכנית הזאת. צעירות שאפתניות שאולי רוצות להיות נבחרות ציבור בעתיד, שבוער בהן הצורך לשנות ולפעול למען החברה הישראלית.

תחשבו על מישהי כזו – מישהי אפילו בגיל של הבת של אראל סג"ל – שרואה איך חבורה של גברים מדברים על שתי חברות כנסת, ואז פתאום חושבת שאולי בעצם עדיף לה לשמור את הדעות שלה לעצמה. לא להעז. לא להסתכן. לא לקרוא תיגר. לוותר מראש לגברים מהסוג שאוהבים בערוץ "היהדות והמורשת".

אם יש צעירה כזו, אני מקווה שהיא קוראת את מה שאני כותבת כאן: הסג”לים למיניהם אולי מסרבים לקלוט את זה, אבל נגמרו הימים שבהם הפוליטיקה הייתה מועדון סגור של גברים ציניים וכוחניים שנלחמים נגד כל שינוי טוב שיכול להיות פה. אנחנו כאן, העולם משתנה, והניסיונות הבזויים לנסות להשפיל אותנו רק ממחישים עד כמה זמנם עבר.

============

מעמוד הפייסבוק של סתיו שפיר

הרשמה לעדכונים

"העזה ורומנטיקה בשאיפה ובמחשבה, וריאליזים גמור בהגשמה."
יוסף שפרינצק, ועידת היסוד של מפא"י 6-7.1.1930
יצחק רבין - 2014

התחברות

לפרסום מאמרים

אחד במאי - עמודה ראשית