משאל עם - טעות חומרה

אני מביט על הקמפיין המתגבש בעד משאל עם על עתיד השטחים ונחרד מהטעות האסטרטגית הגדולה המתממשת לנגד עיניי. כמו הטיטאניק השועטת אל עבר הקרחון, נדמה שמובילי הקמפיין דוהרים קדימה מתוך אינרציה תוך היעלמות מהנזק שעשוי להיגרם מיוזמתם.

השאלה הראשונה שעולה היא מאיפה הביטחון שמשאל עם יניב תוצאות שונות מאלה שהעלו הבחירות לכנסת? סקרי דעת קהל אמנם מראים שהציבור עדיין מחייב את פתרון שתי המדינות, אבל פעם אחר פעם -- כשזה מגיע לפסים מעשיים -- הוא מחזיר לשלטון קואליציה שעומדת מנגד. אין סיבה לחשוב שמשאל עם לא ישחזר את תוצאות הקלפיות ממרץ 2015. ממשלות שלום קמו בתנאים פוליטיים, כלכליים ובינלאומיים מיוחדים. אפשר להתווכח מהם בדיוק אותם תנאים, אבל כל הסקרים שמנבאים את תוצאות הבחירות מוכיחות שהם לא קיימים ברגע זה. מדוע לאלץ את הציבור לדחות במשאל עם בעל אופי פוליטי מובהק דבר שהוא עשוי לתמוך בו בנסיבות אחרות, ועל ידי כך לסנדל ממשלת שלום עתידית לכשתקום?

תומכי המשאל אולי מקווים שאם נבודד את שאלת עתיד השטחים מסוגיות קוטביות אחרות, ההיגיון הברור של חלוקת הארץ ינצח, והציבור ישתחרר סוף סוף מהפופוליזם של הימין אשר גרם לו להצביע בניגוד לאינטרס הלאומי. אם יש מי שחושב כך , הוא מזלזל באינטליגנציה של האלקטורט. הבוחר הישראלי מספיק מפוכח להבין את הסיכונים הכרוכים בסיפוח השטחים, והפגם המוסרי שבכיבוש אוכלוסייה אזרחית עוינת. אבל הוא גם יודע שנסיגת צה"ל מהגדה המערבית עשויה להעמיד אותנו בפני איומים חמורים ומידיים עוד יותר. אף אחד הרי לא שכח שנסוגנו מעזה ומלבנון וקיבלנו טילים מדרום ומצפון, שה"פרטנר" הפלסטיני לחלוקת הארץ גורש בהינף יד מעזה על ידי החמאס כמעט בלי מאבק, שבעיצומי תהליך שלום יזמה הרש"פ אינתיפאדה שגבתה את חייהם של 5,000 בני אדם, והשאיר שלדים של אוטובוסים בוערים ברחובות המדינה. כיבוש נצחי הוא אכן מתכון לחיסול הפרויקט הציוני, ותפקידו של מחנה השלום להזכיר זאת מעל כל במה אפשרית. אבל אפשר לסלוח לאדם שרואה את נהרות הדם הזורמות סביבנו ומהסס לפתוח את שערי שכם בפני חיזבאללה, או לראות את ג'בהת אל נוסרה על גשר בנות יעקב.

המאבק באפרטהייד המתנחלי ובפשיזם הזוחל בחברה הישראלית הוא מלאכה סיזיפית וכפוית טובה. אנשי שלום עכשיו מלכלכים את הידיים – ואף חושפים את עצמם לאיומים של הימין הקיצוני – במאמץ יום יומי לבלום את המשך מפעל ההתנחלויות. חבל רק שפעילים אמיצים אלה מהמרים על מהלך שעשוי להוריד את מאמציהם לטמיון.

לחיים הפוליטיים יש גאות ושפל, בדיוק כמו לכלכלה. אחת לכמה שנים מתבשלים התנאים לעלייתה לשלטון של ממשלת שלום. העובדה היא שעם רבין, ברק ואולמרט זה קרה. והעובדה היא שאותם תנאים פשוט לא קיימים היום.  אז מדוע בכל זאת השמאל מתעקש ללכת עם הראש בקיר אל עבר משאל עם שעשוי להסתיים בכישלון מסוכן? חוששני שקמפיין משאל העם מצביע על ייאוש, ועוד יותר חמור – על סוג של דחף אובדני, ציפייה בתת מודע לתבוסה, כמיהה להשתחרר מנטל המאבק, פיתוי מזוכיסטי להגיד "אוקיי, ניצחתם.  תם עידן הציונות." שמעתי מפי אישיות ציבורית שהיה מזוהה עם תהליך אוסלו שאם לא יהיה שינוי בקרוב, הוא מוותר על פתרון 2 המדינות. סוג של גדעון לויזציה של הממסד. מי שהולך לשם עושה טעות בקנה מידה היסטורית.   מדינה אחת היא פשוט לא אופציה. לא מדינת אפרטהייד יהודית, ולא מדינה בה היהודים הם מיעוט נרדפת. משאל העם הוא הסנונית הראשונה של וויתור. אסור לוותר.

הרשמה לעדכונים

"שלום יבוא כשהערבים יאהבו את הילדים שלהם יותר משהם שונאים אותנו."
גולדה מאיר
יצחק רבין - שיר לשלום

התחברות

לפרסום מאמרים

אחד במאי