הזמן להתפכחות מדינית

תחייתנו המדינית המחודשת לאור עקרונות מגילת העצמאות, תחת הנהגת דוד בן־גוריון וממשיכיו, העבירה את העם היהודי מן המאה ה–20 אל המאה ה–21. אבל כיום, שני עשורים כמעט אל תוך המאה ה–21, ההנהגה בישראל שבויה בקונספציות מדיניות כושלות, וכתוצאה מכך גם אוחזת באסטרטגיה צבאית שגויה.

איתן כבלאת המפעל הציוני לא יחסל צבא זר, שהטנקים והנגמ"שים שלו ישעטו לתוך ערי ישראל. במאה ה–21 לא עומדת בפנינו סכנה שניאלץ להניף דגל לבן בתום קרבות. הסכנה האמיתית להמשך קיומו של המפעל הציוני ברוח האבות המייסדים היא בכך שאנחנו הופכים, במו ידינו, מאומה וממדינה ריבונית לקהילה יהודית המחזיקה בטריטוריה.

יש לציבור ולהנהגה בישראל תחושה משכרת שהזמן פועל לטובתנו. אך הקיפאון המדיני והתמורות הרבות שמתחוללות בשני העשורים האחרונים, הן בהיבט הדמוגרפי בגדה המערבית והן בהיבט הגיאופוליטי במזרח התיכון, מקרבים אותנו לנקודה מסוכנת, שממנה ואילך דמותה של ישראל תשתנה לדורות הבאים. אינני מתכוון להשתתף בוויכוח הדמוגרפי על מספר היהודים מול מספר הערבים, אך אין חולק על כך שבשטח הריבוני של ישראל ובשטחי יו"ש חיים לפחות כ–30% ערבים, שאף על פי שהם מיעוט מבחינה מספרית, הם עלולים לשנות את פניה של ישראל כך שהיא תחדל להיות יהודית או תחדל להיות דמוקרטית. מדינה שתספח את כל שטחי הגדה מבלי לתת זכויות לאוכלוסייה הפלסטינית לא תהיה דמוקרטית, והיסחפות אל סיוט המדינה הדו־לאומית תנפץ את החלום הציוני על מדינה יהודית. אשר על כן, עלינו להתפכח ולהתנער מקונספציות שבעטיין לא רק מנהיגי הימין מכורים לאשליות, אלא גם מנהיגים מתנועתי שלי.

בהעדר יוזמה מדינית, יש נטייה להישען על קונספציות מדיניות הכרוכות בתפישות אסטרטגיות כושלות — עד שיום אחד הן קורסות זו אל תוך זו. דוגמה להתמכרות מתמשכת של הנהגה לתפישות שגויות אפשר למצוא ערב מלחמת יום הכיפורים, כאשר ההנהגה היתה לכודה בפרדיגמה שלפיה לא ניתן להגיע להסכם שלום עם מצרים, ואימצה תפישה צבאית כוזבת, שגרסה שהערבים לא יעזו לפתוח במלחמה נגד ישראל.

כך קרה גם לכל ראשי הממשלה אשר דבקו בפרדיגמה של הסכמי אוסלו, שלפיה ניתן להגיע במזרח התיכון להסכמי שלום נוסח אירופה, עם גבולות פתוחים. כך קרסו פתרון "המעבר הבטוח" ושדה התעופה בדהנייה, שהיה לעיי חורבות. הפרדיגמה המדינית של אוסלו כללה גם תפישה צבאית שגויה, שלפיה ניתן לרסן את ארגוני הטרור באמצעות מנגנוני הביטחון. לקח קצת יותר מעשור עד שארגוני הטרור בעזה, בראשות חמאס, השליכו מהגגות את אנשי מנגנוני הביטחון של ערפאת ודחלאן. כך קרה גם לתפישה "תנו לטילים של חיזבאללה להחליד", שגרסה כי הכוחות הבינלאומיים באזור לא יאפשרולחיזבאללה לממש את איום הטילים — מה שהוביל לתפישה שלפיה אין צורך לפתח נשק אנטי־רקטי מול איום חיזבאללה — וכך גם למדיניות מול ההתחזקות של חמאס בעזה בעשור האחרון.

ישראל מחזיקה בשנים האחרונות בתפישה שלפיה המצב הקיים יכול להימשך, שהאוטונומיה הפלסטינית יציבה ומעולם לא היה מצבנו המדיני טוב יותר. גם אם יש גורמים בהנהגת המדינה שמזהים נכונה את המציאות, הם אינם מסוגלים לפעול. בחוסר מעש ההנהגה נסחפת פעם אחר פעם בזרמי הטירוף של הקצוות הפוליטיים הקיצוניים משני הצדדים, מימין ומשמאל. ואט־אט ישראל נגררת לתרחיש האימים של מדינה דו־לאומית. לא רק ההנהגה הנוכחית של המדינה שבויה בקונספציה, אלא גם רבים במחנה השלום. כאמור, הדבקות הבלתי נסבלת של רבים במחנה השלום בפרדיגמות שנכשלו בזירה המדינית והכזיבו שוב ושוב בקלפיות היא אנטיתזה לחזון וליוזמה של בוני תנועת העבודה לדורותיהם. לתנועת העבודה, תנועתי, יש מניית זהב בתנועה הציונית ובהקמת המדינה, ומנהיגיה ידעו תמיד להציג תפישות מדיניות רלוונטיות. על כן, דווקא בנקודה קריטית זו עלינו להציג תפישה מדינית פרגמטית, שמתכתבת באופן ישיר עם המציאות המתגבשת לנגד עינינו. זו לא רק אחריותנו, זו חובתנו.

להלן אציג את עיקריה של תפישת ההתפכחות המדינית, שמבוססת על מהלך יזום והדרגתי של מדינת ישראל. אני סבור שאסור לנו להמתין לפלסטינים, וחובה עלינו לפעול מיוזמתנו כדי לשמור על ביטחון ישראל ועל החזון הציוני, אשר נשחקים בקיפאון המתמשך. חייבים להתפכח מן הרעיון של ויתור על שטחים תמורת הבטחות לשלום ומשאלות לב, ולעבור ליוזמה מדורגת ועצמית, שתבטיח את המשך ההתיישבות היהודית בגושים, אך בעיקר את המשך קיומנו כאן כביתו הדמוקרטי של העם היהודי.

אלו עיקרי יוזמת ההתפכחות:

ויתור על החזיונות בדבר חתימת הסכמי שלום על מדשאות הבית הלבן: כאנשי תנועת העבודה יש לנו אחריות לגבש ולהציג תפישה מדינית שתתאים למציאות שהשתנתה ללא הכר, ועל כן עלינו להתפכח מרעיון אוסלו. צו השעה הוא לאמץ אסטרטגיה חדשה, שבבסיסה ההבנה וההפנמה שבעת הזאת אין בצד הפלסטיני מנהיגות שבאמת רוצה או יכולה להיות שותפה להסכם שלום עמנו.

ממשלת ישראל תקבע מהם גושי ההתיישבות: מלים רבות נשפכו על המונח "גושי ההתיישבות", ונראה כי בארכיון הכנסת כבר אין מקום מרוב תוכניות שלום שהוצגו בפני המליאה. אף על פי כן, לא הממשלה ולא הכנסת הגדירו מהם גושי ההתיישבות. מתוך כ–400 אלף מתנחלים, כ–300 אלף (שהם כ–75%) חיים בגושי ההתיישבות. למעשה, מדובר ברוב מכריע של היהודים המתגוררים בשטחי יהודה ושומרון. לכן, יש להגדיר כי גושי ההתיישבות יכללו את הגושים הבאים: גוש עציון, מעלה אדומים, קרני שומרון, אריאל ובקעת הירדן.

מדינת ישראל תחיל את החוק הישראלי על גושי ההתיישבות שהוגדרו בסעיף הקודם: לאחר הגדרה מחייבת של גושי ההתיישבות, יש להחיל עליהם את החוק הישראלי במלואו. על היישובים ביו"ש חלה כיום מערכת חוקים מורכבת, שנחלקת בין החוק הצבאי לחוק הישראלי, ולעתים גם החוק הירדני. מצב זה פוגע באזרחים ישראלים שחיים תחת חוק צבאי, המבחין בינם לבין כלל אזרחי ישראל ומטיל עליהם מגבלות מיותרות. אין סיבה מהותית שבגינה יוחל דין אחד על תושב גוש עציון ודין אחר על תושב חולון.

הכנת תוכניות מתאר מלאות ומפורטות ליישובים שבתוך הגושים, והסדרת מעמדם התכנוני:לאחר הגדרת גושי ההתיישבות והחלת החוק הישראלי, יש לתכנן תוכנית מתאר מלאה לפיתוח יישובי הגושים. כיום ממשלת ישראל קופאת על השמרים, ולא מאשרת תוכניות מתאר ליישובי הגושים. כך לא ניתן לבסס את ההתיישבות בהם בצורה אחראית ורצינית.

הקפאה מוחלטת של כל תהליכי התכנון והבנייה בהתנחלויות שמחוץ לגושי ההתיישבות: על המדינה להפסיק את כל תהליכי הבנייה והתכנון, ההסדרה המשפטית וההשקעות הכלכליות מחוץ לגושי ההתיישבות, ולקדם מהלך של פינוי־פיצוי לתושבי ההתנחלויות המבודדות. כפועל יוצא של חיזוק גושי ההתיישבות תיעצר לגמרי כל בנייה פרטית וציבורית באותן התנחלויות, מלבד דאגה לשירותים ולמתקנים ציבוריים בסיסיים.

אני מאמין שיוזמה ברוח זו תאפשר לישראל לשמור על זהותה כמדינה יהודית ודמוקרטית, עם רוב יהודי מבוסס. מטרת היוזמה היא קביעת גבול מדיני בינינו לפלסטינים, שיהיה חסם בפני התהליך המואץ של הפיכת ישראל למדינה אחת לשני עמים, שתוצאתו קץ הציונות וחיסולנו כמדינה יהודית ודמוקרטית. בנוסף, יש כאן אמירה שמה שמעבר לקו החדש יהיה נתון למו"מ בינינו לבין הפלסטינים.

אינני מוותר ולו לרגע על חלום השלום ועל השאיפה אליו, אך אני סבור שלנוכח המציאות שנוצרה בשטח בעשור האחרון, ישראל חייבת להתפכח. איננו יכולים להמתין לצד הפלסטיני, כיוון שאבו מאזן כבר ויתר על רעיון שתי המדינות, וכל רצונו הוא למנוע הקמה של מדינה פלסטינית חלשה לצד ישראל.

"הציונות שלי לא היתה מעולם ערטילאית, כי אם ציונות אנושית המאמינה בקדושת חיי עם וחיי אדם, המבקשת לחנך את האדם מישראל למאמצי עבודה ויצירה", אמר ברל כצנלסון ("היש מפלט מהתפוררות התנועה הציונית", הרצאה ב–1933). היוזמה היא ערך שזורם בד־נ־א שלנו כעם; מהקונגרס הציוני הראשון ועד לכינון השלום בין ישראל למצרים וירדן, היא עוברת בכל השלבים כחוט השני. הבעיה היא, שיוזמות מדיניות אינן חביבות על ממשלות הימין האחרונות.

הגיעה העת שאנחנו, בתנועת העבודה, נראה את התמונה המלאה ונתפכח מבחינה פוליטית. שמונה פעמים מאז רצח רבין הלכנו לקלפי. שבע פעמים הפסדנו. זו האמת הכואבת. אנחנו לא מצליחים לגרום לציבור הישראלי להצביע לנו. זה כ–40 שנה שאנחנו לא מנהיגים את המדינה — למעט כשמונה שנים בהנהגת רבין, פרס וברק. בזמן הזה השתנו החברה הישראלית והמפה הפוליטית, והשתנה המצב בשטח בינינו לבין הפלסטינים והעולם הערבי. בעשורים האחרונים האחריות היא בראש ובראשונה על הימין שמנהיג את המדינה, אך גם עלינו, כתנועת העבודה, מוטלת אחריות.

האחריות שלנו היא לבחון בעיניים פקוחות ובאומץ לב את הנתק שנוצר והתרחב במרוצת השנים בינינו לבין חלקים גדולים מאוד בציבור, לשכנע את הציבור שתפישת עולמנו ונציגינו ראויים יותר להנהיג את המדינה, ולחזור ולהנהיג. לא נוכל לשכנע איש — לא את עצמנו, ובוודאי לא את הציבור — שאנחנו ראויים להנהיג, אם לא נציג תפישת עולם שמתכתבת עם המציאות.

רבות כבר נכתב על שגיאות העבר של תנועת העבודה, ואינני מקל ראש באף לא אחת מהן או במחיר שאנחנו משלמים עליהן עד היום. לצערי, במישור המדיני של יחסינו עם הפלסטינים ועם העולם הערבי, בעשור האחרון אנחנו לוקים בהעדר יוזמה, היאחזות בתפישה שאיננה מחוברת למציאות, עיוורון, וירידה חמורה בשמיעה. אם נבחן את המצב בכנות, לא נוכל להתעלם מעובדה אחת צורמת: כל הניסיונות של כל ראשי הממשלה לאחר רצח רבין להוביל להסכם עם הפלסטינים, נכשלו.

מדוע? האם רק בגלל בעיות בצד שלנו? אינני סבור כך. אני מאמין שכולם, פרט לנתניהו בעשור האחרון, שלא יזם אף מהלך מדיני, באמת ניסו לקדם הסכם עם הפלסטינים. אבל כיום אין בצד השני מנהיג שיוביל את בני עמו אל השלום, וגם בצד שלנו אין כיום מנהיג שייזום, ולכן קונספציית אוסלו איננה רלוונטית עוד. ללא יוזמה שלנו וללא שותף רציני בצד השני, ולאור השינויים הדרמטיים שהתחוללו בשני העשורים האחרונים בשטח, אין לאוסלו זכות קיום.

הכלכלה משגשגת, סטארט־אפים ישראליים נמכרים במיליארדים, ישראל מצליחה למגר את הטרור, ובסך הכל התחושה היא שטוב במדינה. המציאות כיום דומה למציאות שהיתה ב–1972, ערב מלחמת יום הכיפורים, כשאי אפשר היה לדמיין משהו אחר. קשה לנו לדמיין כיצד חיינו כאן ייראו לאחר שנאבד את הרוב היהודי. כשאני מדבר על רוב ערבי, איני מתכוון ל–50% ערבים ועוד אחד שדי בהם כדי לאבד את האיזון המתקיים כיום. דמיינו לעצמכם כיצד תיראה הכנסת כשיהיו בה 45 חברי כנסת ערבים, או אפילו 30. זו לא פנטזיה, אלא מציאות שמתגבשת לאטה מתחת לאפנו. הורי היקרים לא עלו מתימן כדי לחיות במדינה עם רוב ערבי: את זה היה להם בתימן.

לכן, מבלי לוותר על השאיפה לשלום, אני סבור שלנוכח המציאות שהתגבשה בשטח בעשור האחרון, ישראל חייבת ליזום מהלכים חדשים ופורצי דרך בכדי לשנות את המצב.

======

הטור המלא פורסם במקור באתר עיתון הארץ

הרשמה לעדכונים

"ישראל היא המקום היחיד עלי אדמות שבו יש ליהודים אפשרות לעצב את החיים הציבוריים שלהם על־פי האידאלים המסורתיים שלהם."
אלברט איינשטיין, נאום לפני הידידים של האוניברסיטה העברית 1954
יצחק רבין - שיר לשלום

התחברות

לפרסום מאמרים

אחד במאי