לא נדרשת התפכחות, אלא אמונה בצדקת הדרך

תוכנית ההתפכחות המפתיעה שהציג חברי, ח"כ איתן כבל, במאמרו ב"הארץ" ("חברי לתנועת העבודה, הגיע הזמן להתפכח", 24.5), מבקשת לנסח תשובה מיידית למצב פוליטי ומדיני בעייתי.

איציק שמוליאין במחנה הציוני כמעט מי שחולק על הטענה של כבל, ולפיה הסכנה הקיומית הגדולה ביותר להישרדותה של ישראל כמדינה בטוחה, יהודית ודמוקרטית מקופלת בתסריט הבלהות של מדינה אחת, שתהיה, כפי שאמר עמוס עוז, מדינה ערבית או דיקטטורה יהודית — ושתתפרק מבפנים בשני המקרים. הבעיה איננה, אם כן, בדיאגנוזה הנכונה של כבל, אלא בפרוגנוזה הקטלנית שלו. פשטותה של תוכניתו עלולה לתעתע, אך היא טומנת בחובה סכנה גדולה. יש משהו מפתה מאוד במהלכים חד־צדדיים כגון אלה שמציע כבל (התפכחות מאוסלו, קביעה חד־צדדית מהם גושי ההתיישבות והחלת החוק הישראלי בהם, הסדרת מעמדם התכנוני ובמקביל עצירת כל הליכי התכנון והבנייה בהתנחלויות שמחוץ להם). קל יותר לגבש מהלכים עצמאיים, לשרטט "גבול" נוח ולהמשיך את הבנייה בתוכו תוך שמירה על חופש הפעולה של צה"ל במרחב כולו.

הבעיה היא, שקביעת עובדות נוחות ושרירותיות בשטח — גם אם מדובר באזורים שאותם עתידה ישראל לקבל במסגרת הסדר — ללא הסכמה פלסטינית וללא גיבוי בינלאומי, עלולה דווקא לקרב אותנו אל תסריט הבלהות, במקום להרחיקו. סיפוח חד־צדדי לא יועיל בנטרול האיום של מדינה דו־לאומית, והוא טומן בתוכו סתירות פנימיות עמוקות.

האם מישהו באמת מעלה על דעתו, שישראל תספח שטחים נרחבים מהגדה ללא הסכמה וללא תמורה, והפלסטינים יקבלו זאת בהכנעה? בין אם נספח 15% מהשטחים (לפי כבל) או 60% (לפי נפתלי בנט), יהיו לכך השלכות נרחבות על התנהלות הפלסטינים, שיתבטאו בלחץ פנימי שיופעל על הרשות נטולת הלגיטימציה הפנימית והמפוצלת ממילא (מה שעלול להביא לפירוקה ולחיזוק גורמים קיצוניים תחתיה), ויגרום לה לסגת מההכרה בישראל ומהמשך שיתוף הפעולה הביטחוני עמה. אלה עלולים להוביל להסלמה, שתגרור את ישראל, צבאית ומינהלית, בחזרה אל תוך השטחים.

כשל מהותי ומוסרי נוסף טמון בעובדה שבשטחים שיסופחו לישראל קורא כבל להחלת מערכות חוקים נפרדות לישראלים ולפלסטינים. ובכן, זהו אפרטהייד בהגדרה, שמתעלם מן העובדה שהיפרדות היא הכרח לא רק כדי לשמור על רוב יהודי בישראל אלא גם עם שלטון דמוקרטי. זהו קו אדום ולא ניואנס.

להבדיל מצעדי מעבר הדדיים, מתואמים ומוסכמים, ובצדם ערבויות להמשך המו"מ עד להיפרדות מלאה, מה שכבל מציע הוא סיפוח — ושהפלסטינים יתפוצצו. אפשר לשגות באשליה שגלי ההדף לא יחצו את קו הגושים ויגיעו אלינו, אך די בסיכוי הסביר שהפלסטינים יודיעו מיידית על פירוק הרשות ויתבעו הכרה בינלאומית בהיותם חלק מישראל — כדי לנפצה.

אפילו תסריט שלפיו קודם נקבע עובדות ואחר כך נעניק תמורות במטרה להשיג הכרה והסכמות, נשמע בדיוני לגמרי. היש מנהיג ישראלי שיוכל לעמוד מול הציבור ולהסביר מדוע צריכה ישראל לקרוע מעצמה שטחים ולהעניקם לפלסטינים, בעבור שטחים שהיא כבר השיגה בכוחות עצמה ושהם חלק ממנה לפי החוק הישראלי?

גם בעולם שמחוץ לישראל לא יימצא שום פראייר שיקנה את הטיעון המופרך, ולפיו הסיפוח החד־צדדי של הגושים נועד לאפשר חיים נפרדים לישראלים ולפלסטינים. כולם יחשבו שישראל ממשיכה לנגוס במה שאיננה מסוגלת לבלוע, ומבטלת דה־פקטו את הסכמי אוסלו. הגברת הבידוד הבינלאומי, ניתוק גובר מיהדות אמריקה ובהמשך גם חרמות וסנקציות, הפעם מצד מדינות ולא רק ארגונים קיקיוניים — יהיו התוצאה של אובדן הלגיטימיות של ישראל כולה ולא רק של מדיניותה בשטחים.

כפי שמעבר השגרירות לא באמת הסיר את את סוגיית ירושלים מעל שולחן הדיונים, כך גם סיפוח חד־צדדי לא יפתור את בעיית חלוקת השטח. העדר הסכמה פלסטינית למהלך, או לחלופין גיבוי בינלאומי לצעדים חד־צדדיים, יובילו לתמיכה עולמית גוברת במה שגם בעיני כבל וגם בעיני הוא האיום המרכזי — מדינה אחת. לעומת זאת, סרבנות פלסטינית במקרה של חידוש המו"מ על בסיס "מתווה קלינטון", עשויה להעניק לגיטימציה לקביעת עובדות בשטח.

מהלכים חד־צדדיים בלי ניסיון להגיע להסכם יובילו לכך, שבמו ידיה תדחף ישראל את העולם לתמוך בתביעה המיידית שיעלו הפלסטינים להכרה במדינה אחת ובזכויותיהם השוות בה, החל בקצבאות ביטוח לאומי, עבור בפינוי זבל בשכם וכלה בהצבעה לכנסת. נוכל גם לשכוח מהמשך היחסים עם המדינות הסוניות המתונות. חרף רצונן בשיתוף פעולה במאבק המרכזי נגד איראן והג'יהאד העולמי, מנהיגיהן לא יסתכנו בכך שהציבור, וגם טורקיה ואיראן, יאשים אותם בבגידה בפלסטינים.

גם אם תוכניתו של כבל לא נועדה לחזק את יריבינו האידיאולוגיים, בפועל היא עלולה לעשות זאת ולהעניק פרס לממשלה על סרבנותה העיקשת. אין פלא שבנט כבר קפץ עליה כמוצא שלל רב. הרי היא מקדמת את עקרון הסיפוח ללא מחיר וללא תמורה. מה שכבל מציע כסיפוח חלקי בדרך לתוכנית סופית, הימין רואה כהתקדמות חשובה בדרך למטרתו הסופית. על דרישתו של כבל להקפאת הבנייה מחוץ לגושים הוא יצפצף.

לכן, מה שנדרש בעת הזאת איננו התפכחות, אלא אמונה בצדקת הדרך ופעילות נמרצת במטרה להציג לציבור הישראלי את הסכנה האמיתית האורבת לנו. אסור שהסטגנציה הקיימת תחת שלטון הימין תביא להיסחפות לקצוות. הקונספציה של פתרון בהסכם אינה מוטעית, לא מתה ולא מנותקת מציאות, כפי שטוען כבל. הבעיה היא, שאין מנהיגות שיכולה לממשה. המנהיגות בשני הצדדים הכזיבה. תרחיש שתי המדינות וחתירה אליו על ידי מו"מ ישיר הוא עדיין אפשרי. הוא אינו מושלם ואינו מובטח, אבל גם בהינתן פרטנר בעייתי, הוא האופציה בעלת הסיכוי הגדול ביותר (ואולי היחיד) להגיע להסכם שיענה על האינטרס הישראלי — לא רק זה המוסרי והכלכלי, אלא בעיקר הביטחוני והמדיני.

=====

הטור המלא והמקורי, פורסם באתר הארץ

הרשמה לעדכונים

"לא יהיה נורא אם ניסע לגוש עציון באשרת תייר."
יצחק רבין, מדברי רבין אחרי ביקור בגוש עציון במערכת הבחירות 1977
יצחק רבין - 2014

התחברות

לפרסום מאמרים

אחד במאי