היכן האידאולוגיה של גבאי?

tal harrisלקראת ראש השנה תשע״ט התייצב יו"ר העבודה והמחנה הציוני, אבי גבאי, מול הכתב עמית סגל והבטיח, שלא יישב בממשלה בראשות בנימין נתניהו. "נקודה. בלי אבל, בלי למרות, לא אשב", התחייב והוסיף: "לנו יש את הדרך שלנו, יש לנו אג'נדה אחרת, ולכן אם הציבור לא בחר בך הפעם… הוא יבחר בך בפעם הבאה". תוצאות הסקרים ב–14 החודשים של גבאי בתפקיד היו"ר מראות, שהציבור אינו מזהה אצלו שום דרך ואג׳נדה ואינו מתכוון להעניק לו את 30 המנדטים שהתחייב להשיג. לא הפעם ולא בפעם הבאה.

גם מי שמוכן לסלוח לגבאי על היעדר ניסיון רלוונטי להנהיג את העם מתקשה לפענח מה הוא רוצה: מהאמירות על ירושלים השלמה, החשובה יותר מהסכם שלום, ועל כך שהסכם שלום אינו מחייב פינוי התנחלויות, עבור בתמיכה בגירוש פליטים סודאנים ואריתריאים (רק כי להתנגד לגירוש "ייתפש לא טוב בציבור"), ועד לאמירות תמהוניות שלפיהן כל יהודי מאמין באלוהים והשמאל הוכיח ששכח מה זה להיות יהודי. אפילו בנושאים כלכליים, שגבאי מנוסה בהם לכאורה, יש סתירות קשות. אף על פי שכאשר התמודד לראשות המפלגה אימץ את התוכנית של עמיר פרץ לבנייה ציבורית של מאות אלפי דירות, הוא קרא לאחר מכן למשבר הדיור בשם ״משבר של ביורוקרטיה״, כחלק מתמיכתו בצמצום המגזר הציבורי.

לא בכדי הציבור אינו רואה דרך ברורה במפלגת העבודה; נראה שגבאי אינו מאמין בנחיצות של דרך או של תפישת עולם. להיפך, כ"נער אוצר" הוא מעולם לא רחש כבוד לפוליטיקה, והוא בא אליה בגישה ״ניהולית״ ופוסט־אידיאולוגית.

אם אין דרך, גם לא יהיו גם מנדטים, ואם לא יהיו מנדטים — נתניהו ירכיב את הממשלה הבאה. במצב כזה, מדוע יפסלו גבאי ויאיר לפיד את האפשרות להקים ממשלת אחדות?

אופוזיציה היא ערך עליון בדמוקרטיה, אבל לא בכל מצב. יש להבחין בין שני סוגים של אופוזיציה. סוג אחד, המייצג תפישת עולם אלטרנטיבית לזאת של השלטון — כלכלה אחרת, ערכים אחרים. אופוזיציה כזאת ייצגו במידה רבה עמרם מצנע, עמיר פרץ וגם שלי יחימוביץ'. אמנם לא באופן מושלם, אבל היתה להם דרך חלופית לזאת שמייצג השלטון. גם נתניהו, כשהיה באופוזיציה, ייצג דרך אחרת לגמרי מזאת של השלטון.

על רקע מחנאות ריקנית בתוך העבודה וכמיהה ילדותית של אחדים מחבריה ל״משהו חדש״, גבאי זכה בראשות העבודה. מאז הוא מצעיד את מחנה המרכז־שמאל במסע פוסט־אידיאולוגי להפסד בבחירות הבאות. בניגוד למנהיגים המאתגרים את תפישת העולם של הימין, גבאי ולפיד משתייכים לאופוזיציה שאינה אומרת כלום, כזאת המנסה לקלוע לדעת הציבור, במקום לאתגר אותה ולשכנע את הציבור שהפתרונות של האופוזיציה טובים יותר מאלה של הממשלה.

אל מול האופוזיציה ה"פוסט־אידיאולוגית" של גבאי ולפיד, נתניהו ונפתלי בנט מנצלים את ימיהם בשלטון לטובת הפצת תפישת העולם הקיצונית שלהם ומברכים על כל יום שבו העבודה ויש עתיד עוסקות בזיגזוג, גמגום ושתיקות מביכות.

כל עוד לפיד וגבאי הם אופוזיציית רייטינג בלבד, עדיף שתקום ממשלת אחדות אחרי הבחירות הבאות. ממשלה כזאת תצליח לכל הפחות לקדם כמה חוקים טובים, למנוע כמה חוקים רעים, וגם תיתן הזדמנות לצעירים המחזיקים בתפישת עולם מגובשת, כגון איציק שמולי, לצבור ניסיון מיניסטריאלי חיוני.

עם יותר כבוד לאידיאולוגיה, אולי נצליח ביום מן הימים גם לזכות באמון העם ולהקים ממשלת שמאל ציוני.

====

הטור המלא התפרסם באתר הארץ

הרשמה לעדכונים

"עוני זה לא רק לחם. זה מושג רחב. מי שתופש את בעיית העוני כבעיית לחם הוא צר אופקים. עוני הוא בתרבות בחינוך בתעסוקה. עוני הוא בסולידריות ובעוצמה פנימית."
עמיר פרץ
יצחק רבין 2016 - תזכור

התחברות

לפרסום מאמרים

אחד במאי - עמודה ראשית