זה כבר זמן מה - וביתר שאת מאז נפרד אהוד ברק ממפלגת העבודה - יש תחושה של מומנטום לשמאל. נכון, מדובר בניצנים. מומחי הפוליטיקה יאמרו בוודאי שזאת סערה בבצה, ובכל זאת דברים קורים.
התחושה מתחזקת בכך שיש הרבה תנועות ומפלגות חדשות: השמאל הלאומי, התנועה הירוקה, ישראל חופשית, שייח ג'ראח, כמה תנועות סוציאל-דמוקרטיות שאנשים שונים מנסים להקים מאחורי הקלעים. המון מפלגות חדשות, הבדלים מינוריים ביניהן, כולם אנשים מעורבים, הרוצים לפעול לטובת המדינה והחברה, וכולם משוכנעים שהמסגרות הקיימות גמורות וצריך משהו חדש, שמאל חדש.
אלא שטרנד המפלגות והתנועות החדשות נגמר. הדינמיקה הישראלית היא כזאת, שטרנדים מצליחים נטחנים עד זרא, ואז מושלכים לתהום הנשייה. כמו הפנג-שואי, החינוך האנתרופוסופי, סלבריטאים "למען מטרות", ספינינג וזומבה במכוני כושר, כך גם המפלגות החדשות.
מפלגת המרכז עוד זכתה להיחשב לד"ש ולרפ"י בסוגה, אבל אחריה כבר השתמשו בהמצאת המפלגה החדשה שינוי, הגמלאים, עלה ירוק, הירוקים, הצעירים, ועוד רבות שלא חשוב אם נבחרו והצליחו לזמן מה, או לא עברו את אחוז החסימה.
הפטנט נשחק, הציבור מיוגע: מפלגה חדשה, יופי, הלאה. התקשורת, שיש לה חלק חשוב בכל טרנד, בוודאי בחיים הפוליטיים, כבר נוחרת בבוז על כל התארגנות חדשה, "הנה עוד אחת": ישחקו הנערים התמימים לפנינו שעה-שעתיים, עד שנשתעמם ונשליך אותם לפח. יותר מזה, לשמאל במיוחד יש כישלון טרי וצורב ב"תנועה חדשה"; למה שהציבור ייתן אמון במה שינסה לחזור על אותו כישלון?
אחת הטענות בעד הקמת המסגרות החדשות היתה, שכל עוד ברק בעבודה אין לה סיכוי. עכשיו ברק איננו במפלגת העבודה, הדרך אליה פתוחה. נכון, מלהיב יותר להקים דבר חדש. לעצב בעצמך את הערכים והרעיונות, לעשות יש מאין. קשה יותר לבוא ולהמשיך, לחזק, לחפש את היצירתיות בתוך מערכת קיימת. נכון גם, שקל יותר להוביל, להיות זה שקובע, מאשר להיות חלק מגוף קיים, להצטרך לוותר אולי על הבכורה. לא קל, אבל נכון.
גם מבחינה שיווקית, במצב העניינים הנוכחי שני מותגי השמאל-המרכזי הקיימים, גם בנקודה הנמוכה שבה הם נמצאים, חזקים יותר מכל המותגים החדשים בפוטנציה. הצטרפות סוחפת של אנשים טובים ובעלי "אפיל תקשורתי" יכולה לשקם גם את העבודה וגם את מרצ מעל לצפוי: הפוליטיקה הישראלית כבר החזירה את הליכוד מ-12 מנדטים ל-27 ואת אריאל שרון מפרסונה-נון-גרטה לראשות הממשלה.
הצטרפות כזאת תיתן למפלגות ולמצטרפים אליהן עוצמה, נפח, אמינות, אנרגיה והתחדשות אמיתית. וגם סוג של טרנדיות: תחושה של דבר נכון וגם חדש. כל האנשים, התנועות והמפלגות הרוצים להקים, לרוץ ולעשות צריכים לבחור בעבודה או במרצ, להצטרף אליהן - באופן אישי או כקבוצה, להצטרף או להתמזג - להתמודד ולהיבחר בתוכן.
יש לא מעט גורמים, ששמאל קטן ומפולג טוב להם. אבל יותר מזה - יש לא מעט גורמים, שמערכת פוליטית חלשה ומפורקת טובה להם. המהלך הזה נכון גם לחוסן ולבריאות של המערכת הפוליטית בישראל.
מי שחשובה לו הדמוקרטיה הרי יודע, שערב-רב של מפלגות קטנות הועיל לישראל פחות. ישראל צריכה היום מפלגות גדולות, חזקות, שיש בהן המשכיות והתפתחות. ישראל צריכה מפלגות שיש בהן אנשים הרעבים לעשייה, יזמים, אבל כאלה הרואים את עצמם כחלק מכלל ולא רק כסולנים. וישראל צריכה מפלגות המסוגלות ורוצות לקיים דיון אידיאולוגי, לקבל הכרעות אידיאולוגיות ולפעול על פיהן.