במהלך החודשים האחרונים ובכלל, עלתה וחזרה הטענה כי הגדלת התקציב הלאומי הנו צעד חסר אחריות שיגרום לקריסה מערכתית כוללת של מדינת ישראל ומתוך שכך לא ניתן לאתר מקורות תקציביים מספקים להרחבה והעמקה של השרותים החברתיים וחיזוק מעמד מדינת הרווחה בישראל.
מאמר זה בא לבטל קביעה זו ולהראות מדוע הרחבה תקציבית מבוקרת ומושכלת רק תתרום לחוסנה הלאומי, הכלכלי והחברתי ארוך הטווח של מדינת ישראל (לכן, גם הוגדשו רק הערכים החיובים הכלכליים ולא החברתיים).
עם זאת ובאופן מכוון לא מובאים כאן ציטוטים או נתונים כמותיים לאישוש הטענה ומהטעם שמחקרים כאלו תמיד ניתנים לערעור אקדמי נקדותי ובפרט שיחסי חברה ומדינה אינם תלויים בגרף כזה או אחר אלא בתפיסת עולם חברתית סוציאל דמוקרטית. רשימת הסיבות המובאת מטה, מתבססת בעיקר על הגיון בריא ותפיסת עולם חברתית מובהקת, מצד אחד ומצד שני מתחברת לגישה הדוגלת באיזון תקציבי וניהול מושכל של הוצאות המדינה.
לכן, הנחת העבודה היחידה הנה כי: השקעה בתשתיות (חברתיות ופיזיות) מושכלת מחזירה את עצמה בטווח הארוך וכי ההשקעה בטווח הקצר לא תבוא על חשבון תקציבי הרווחה, הבריאות והחינוך הנוכחיים.
על מה מדובר: חוק חינוך חינם מגיל 1 שנה ועד שנה ראשונה באוניברסיטה.
הערך הכלכלי: שתי עובדות אחרונות אלו (בטווח הקצר ובטווח הארוך) יבואו לידי ביטוי ישיר וחד משמעי בגידול הכנסות המדינה ממיסוי ישיר על עבודה וממיסוי ישיר על הון ורווחי החברות.
הערך החברתי: אזרח משכיל יותר, הוא אזרח שתורם יותר לסביבה ומחזיר לה את שהשקיעה בו.
על מה מדובר: השקעה בתשתית שרותי בריאות מונעת והגדלת סל הבריאות הבסיסי.
הערך הכלכלי: גידול הפריון במשק וביחד עם הירידה הצפויה בתקציבי הרווחה יביאו לגידול בהכנסות המדינה, מצד אחד ולחסכון בהוצאה מצד שני.
הערך החברתי: אזרח בריא יותר, מטיל עומס נמוך יותר על החברה מצד אחד ומצד שני מחזיר לה את שהשקיעה בו.
על מה מדובר: השקעה בתשתיות פיזיות ובפרט תשתיות תחבורה ותקשורת.
הערך הכלכלי: פיזור טוב יותר של כוח אדם, תעשייה ושרותים תביא לחיזוק אזורים מוחלשים. עובדה זו, בתורה תאפשר הקטנת תקציבי התמיכה, מצד אחד ומצד שני גידול בפיריון ומכאן גם בהכנסות ממיסוי.
הערך החברתי: חיזוק הפריפריה ומתוך כך באזורים ואוכלסיות מוחלשות. פיזור מושכל ונכון יותר של תשתיות, תעשייה ושרותים והנגשה שלהם לכלל האוכלוסייה.
על מה מדובר: הפעלת חוק הדיור הציבורי בפרט והבטחת דיור בסיסי לכלל האוכלוסיה.
הערך הכלכלי: קיטון בתקציבי הרווחה והתמיכה בחסרי דיור, הקטנת תקציבי השיקום והבריאות. מצד אחד ומצד שני המדינה תאלץ לוותר על רווחים מספסרות בקרקעות באופן ישיר ודרך מיסוי על עסקאות דומות בשוק הפרטי.
הערך החברתי: הגדלת הבטחון החברתי של הפרט והסביבה המאפשרים תפקוד חברתי ללא תמיכה וליווי של המדינה.
אז מה היה לנו, האם אמנם הענות לדרישות המחאה הבסיסית - חינוך, בריאות, דיור ותשתיות ופריצת מסברת התקציב מסוכנות לעתיד ישראל?
ובכן, התשובה שלילית.
בעצם מתברר כי כמעט כל צעד הדורש הגדלה תקציבית, בטווח הקצר, יחזיר את עצמו בריבית-דה-ריבית בטווח הארוך. בחלק מהמקרים על ידי הגדלת הפריון וההכנסות ממיסוי והכנסות אחרות ובחלק מהמקרים באופן של קיצוץ בתקציבי רווחה, תמיכה וסיוע שיהפכו למיותרים. בכך, נשמטת הקרקע מתחת לטיעון כי הגדלת התקציב בהווה מסכנת עת העתיד.
כל זאת, מתוך התבוננות חד-ממדית על הערכים הכלכליים בלבד והזנחת היתרונות והערכים החברתיים המובהקים שהוצגו למעלה.
הרשימה שלמעלה, מציגה סדרה של טיעונים בסיסים הנובעים מתוך תפסית עולם סוציאל דמוקרטית מצד אחד ומצד שני שמכירים בצורך לשמור על איזון תקציבי וגרעון נמוך לטווח הארוך. אולם, מתוך הקפדה ושמירה על מחוייבות המדינה לרווחת האזרח ועל היכולת שלה לפרוץ מסגרת תקציב דווקא בעיתות מיתון ומתוך ראיה ארוכת טווח.
חשוב להבהיר, כי המקדמת המרכזית של התפיסה המתנגדת להרחבה התקציבית הנה חונטת נערי האוצר שכבר התייחסתי אליהם בעבר בהקשר של "עריצות הפקידות" שחונקת כל יוזמת מדיניות (כלכלית, חברתית או אחרת) של הממשלה והכנסת ומכשילה את היכולת של נבחרי הציבור למשול.