עמוד הבית
 

מחשבות בעקבות דוח העוני של ה-OECD / אראל מרגלית

PDF גרסת הדפסה דואר אלקטרוני
אראל מרגלית    שישי, 17 מאי 2013 12:14
Share
הלילה היה לי קשה להירדם. דוח העוני של ה-OECD שהתפרסם אתמול מציב את ישראל ראשונה בעוני וראשונה בפערים. בתחילת הלילה הדם שלי רתח מכעס, אבל אחרי 03:00 הכעס התחלף בעצב. וכדי שהכעס לא יהפוך לייאוש, המחשבות שלי נדדו אל הפעילות שהקמתי ואני מעורב בה עמוק כבר 11 שנה – הפעילות של עמותת "בקהילה" בירושלים. 40 חבר'ה מקצוענים שפועלים בעמותה; 50 מתנדבי שנת שירות בכל שנה שגרים ב-4 קומונות בשכונות; 3,000 ילדים ממשפחות שאנו מגיעים אליהם בכל שנה; 22 אלף ילדים בכל שנים – יש פרספקטיבה..
כשילדה בכיתה ד' מקטמון ח' שאפילו סנדויץ' לא הביאה לבית הספר ולא יצאה לטיול השנתי. ילדה כזו שלא ניגשה מעולם למבחנים. הילדה הזו אחרי המבצע הלימודי עד סוכות, המבצע הלימודי באנגלית ואז… המבצע הלימודי במתמטיקה לפני פסח. הילדה העדינה הזו הצליחה וקיבלה 84 במבחן השכבתי במתמטיקה ופתאום נעמדה זקוף. אני זוכר איך הסתכלתי על אבא שלה שישב בשורה השנייה באולם וכאילו בהבזק ראיתי בפנים שלו את הרגע שבו המשפחה עשתה את הצעד הראשון של היציאה מהעוני דרך הילדה הקטנה שלהם.

עוני עבור ילדים הוא לא רק כמה אוכל יש להם במקרר – הוא מתבטא בכך שילדים עניים לא חולמים מה הם רוצים לעשות כשיגדלו. הם לא חולמים להיות ארכיטקטים, מורים, אנשי עסקים מצליחים, ואפילו לא כדורגלנים מפורסמים. כשהילדה מקבלת ציונים טובים בבוקר ואחרי הצהריים לומדת בחוג איך לעשות בלוגינג על אופנה וקניות, וכשהילד שהרביץ מכות בבית הספר משתתף אחר הצהריים בחוג היפ-הופ ופעיל בתחנת הרדיו של הילדים – פתאום הילדים האלה מסתכלים על העתיד שלהם. פתאום יש להם זיק וברק של תקווה בעיניים. נכון, העוני והקושי הפיזי לא עובר כ"כ מהר מהבית, אבל כשהם מגיעים הביתה, ומשוחחים עם ההורים על החוויות החיוביות שלהם במהלך היום, זה מכניס סוג של קרן אור, לא רק להם, אלא לעוד אנשים במשפחה.

שמעתי את שר הרווחה אומר שהעניים צריכים לצאת לעבוד – ואני מסכים, הם בהחלט צריכים. אבל חלק גדול מההורים הללו כבר עובדים במקצועות פשוטים של שמירה וניקיון והם עדין נמצאים מתחת לקו העוני. לכן חשוב שנסתכל על העוני לא רק מהצד של התעסוקה להורים, אלא גם על הילדים עצמם – כי זו יכולה להיות פריצת הדרך של אותן משפחות. כשחמישה מחזורים בשכונת מצוקה עוברים את הבגרות – השכונה כולה כבר לא מרגישה כשכונת עוני. זאת האמת.

עוני בעבור מדינה עם עוצמה כלכלית כמו ישראל במאה ה-21 הוא בחירה. הוא ניתן למיגור על ידי פעולה ממוקדת של העצמת מערכת החינוך הציבורית בבקרים ועבודה קהילתית בעיקר דרך בתי הספר והמתנ"סים אחר הצהריים ובערבים. המחשבה הרדיקלית שלי היא כזו: אם דבי, אני והצוות המדהים של ב"בקהילה" הצלחנו ב-11 שנים האחרונות להגיע ל-22 אלף ילדים כאלה ולעשות שינוי בחיים שלהם, למה שהמדינה לא תעשה את השינוי הזה בעבור 2 מיליון ילדים ב-10 השנים הקרובות?

לידיעה המקורית ...

 

הבא לדיון מאמר זה
הבמה הרעיונית של מפלגת העבודה

מפלגת העבודה בטוויטר

מי מחובר?

אף אחד
באנר