התרחבות טריטוריאלית לפי בן-גוריון

Thank you for rating this article.

מפא"י תחת בן-גוריון שאפה לארץ ישראל השלמה לא פחות מקיצוני המתנחלים של היום. אך גדולתה הייתה ביכולתה להכיר במגבלות הכוח ולסגת כשהמחיר הפך בלתי נסבל.

בעת נסיעתו הסודית לפריז באוקטובר 1956, ימים ספורים לפני מבצע סיני, הגיש בן-גוריון למנהיגי צרפת הצעה לשינוי גבולותיה של מדינת ישראל. ההצעה כללה בצפון - את הרחבתה של ישראל עד לליטני כשלבנון תהיה מדינה נוצרית בלבד, והחלק המוסלמי יעבור לשלטון סורי; במזרח – חלוקת ממלכת ירדן בין ישראל לעיראק והפיכת נהר הירדן לגבולה המזרחי של ישראל; ובדרום - השתלטות של ישראל על חצי האי סיני והפיכת תעלת סואץ לתעלה "בינלאומית ממש".

תכניתו של בן-גוריון לא תאמה כלל את התדמית שאנשי מפלגת העבודה אוהבים לייחס לו, כאילו היה חסיד מושבע של חלוקת הארץ. הם מציינים את תמיכתו אפילו בתכנית החלוקה המוקדמת והמצומצמת של ועדת פיל ב-1937. הם מתלהבים מנכונותו לוותר על חזון ארץ ישראל השלמה, ואת קריאתו לאחר מלחמת ששת הימים להחזיר את הגדה המערבית, חצי האי סיני ורצועת עזה תמורת שלום אמת (אבל להשאיר את העיר העתיקה ורמת הגולן בריבונות ישראל). כך אפשר לצייר את מפלגת העבודה כמפלגת שלום מימיה הראשונים, מפלגה המחויבת מאז ומתמיד לפשרה טריטוריאלית תמורת שלום, וכזו שלא הייתה שותפה לשאיפות ההתפשטות המטורללות של הימין המשיחי.

אך זוהי הצגה חלקית ולא הוגנת של התמונה. כבר ב-1937 ראה בן-גוריון בקבלת תכנית פיל הזדמנות ליצירת מדינה – גם אם קטנטונת – שתוכל לקיים צבא עצמאי. הוא העריך שמתוך השטח הריבוני ובעזרת הצבא ניתן יהיה מאוחר יותר להגדיל את גבולות המדינה באמצעות מלחמה, וגם כתב זאת באיגרת חשאית לבנו עמוס (ברל כצנלסון, גולדה מאיר, יצחק בן-אהרן ואחרים התנגדו לתכנית החלוקה כי לא רצו לוותר על חלום ארץ ישראל הגדולה). גם את החלטת החלוקה של האו"ם ב-1947 קיבל בן-גוריון מתוך ידיעה ברורה שהערבים ידחו את ההחלטה ויאפשרו לישראל להרחיב את גבולותיה במהלך המלחמה שתפרוץ. אם תרצו – זוהי תכנית השלבים לפי בן-גוריון.

לא אמפתיה לפלסטינים, כי אם מגבלות הכוח

במאבקים שקדמו להכרזת המדינה ובעת מלחמת העצמאות, שאף בן-גוריון להרחיב את גבולותיה של מדינת ישראל ככל האפשר, במחיר נמוך ככל הניתן בתושבים ערבים. הוא אמנם נזהר בהוראותיו ובלשונו, ובאופן רשמי דיבר על השארת התושבים הערביים במקומותיהם; אולם לאמיתו של דבר הוא ציפה מן המפקדים בשטח לעשות את מה שניתן כדי שהתושבים הערבים יימלטו מבתיהם. הוא אף הביע אכזבה כשמפקדים 'מרובעים' נענו להוראותיו כלשונן וכשלו להבין את כוונתו האמיתית.

התכנית מ-1956 מוכיחה שגם לאחר קביעת הקו הירוק בתום מלחמת העצמאות, בן-גוריון לא שקט והמשיך לפתח תכניות להרחבת גבולותיה של מדינת ישראל הרבה מעבר למה שאנשי ארץ ישראל השלמה העזו לחלום. הוא נטש את תכניותיו אלה רק כשנתקל במחסום בלתי עביר המורכב מלחץ המעצמות הגדולות, ומכישלון גירוש הפלסטינים במלחמות 1956 ו-1967. הוא לא עשה זאת מתוך אמפתיה לפלסטינים או מתוך תמיכה בזכות ההגדרה העצמית שלהם. הוא עשה זאת מפני שהוא נתקל במגבלות הכוח.

במהלך מלחמת השחרור חדרו כוחות צה"ל עמוק לתוך סיני. נשיא ארה"ב טרומן הודיע לבן-גוריון שעל צה"ל לסגת מיד מחצי האי סיני, אחרת הבריטים יתקפו את צה"ל וארה"ב תעמוד מנגד. בן-גוריון שידע היטב להבחין מתי יש להקשיב לאיומי המעצמות ומתי לא, הורה ליגאל אלון להסיג את צה"ל מסיני

תוך 24 שעות. לחץ דומה הפעילו האמריקאים והסובייטים על ישראל לאחר מבצע סיני וכפו על ישראל נסיגה מסיני.

לאחר מבצע סיני גם סייר בן-גוריון ברצועת עזה ונוכח שהפעם הפלסטינים נותרו בבתיהם והניפו דגלים לבנים, מיישמים את נסיונם ממלחמת העצמאות. בן-גוריון ציין אז ביומנו – תובנה שהתחזקה אצלו בעת מלחמת ששת הימים – שהפלסטינים לא יברחו עוד מפני הישראלים. הוא הבין שכל הרחבה נוספת של הגבולות תעביר מאות אלפי פלסטינים לשליטתה של ישראל, והדבר יסכן את אופייה היהודי של המדינה. מבחינתו ישראל הגיעה לקצה גבולה. 

מפא"י תחת בן-גוריון הייתה מפלגה שקיוותה להשיג ארץ ישראל גדולה לעם היהודי, לא פחות מקיצוני המתנחלים של היום. אך גדולתה הייתה ביכולתה להכיר במגבלות הכוח ולסגת משאיפותיה כשהמחיר של מימושן הפך בלתי נסבל. כשהתפשטות טריטוריאלית הפכה לאיום על הציונות במקום לנכס, מפלגת העבודה שינתה כיוון. מפלגת העבודה הפכה למפלגת חלוקה הארץ והשלום לא מתוך אידיאליזם תמים, אלא מתוך הכרה מפוכחת במגבלות הכוח.

אין זה אומר שמפלגת העבודה אינה יכולה היום לעמוד בראש מחנה השלום ולפעול מתוך אמפתיה לפלסטינים, לסבלם ולזכותם להגדרה עצמית. אך יש משהו הגון ואמיתי יותר – כלפי עצמנו וגם כלפי הפלסטינים – בהכרה המלאה שעצרנו כשעצרו אותנו.

-------------------------------------------------------------

המאמר המלא, התפרסם באתר NRG.

"האלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה הישראלית. יש לגנות אותה להוקיע אותה לבודד אותה. זו לא דרכה של מדינת ישראל. בדמוקרטיה יכולות להיות מחלוקות אך הכרעה תהיה בבחירות דמוקרטיות ..."
יצחק רבין, נאומו האחרון 4 בנובמבר 1995

הרשמה לעדכונים

מאז 2004

כבר מעל 19 שנה, הבמה-הרעיונית היא כיכר העיר היחידה עבור חברי מפלגת העבודה.
יצחק רבין

התחברות

לפרסום מאמרים

אחד במאי