השמינייה של מפלגת העבודה

Thank you for rating this article.

הניתוח הצונן של שני החברים שלו מהשמינייה הקפיץ את עמיר פרץ, האיש שלפני פחות מעשור נשטף בגל גואה של התנשאות, כשכבש את ראשות המפלגה שמזוהה עם העוולות כלפי המזרחים. "אתם באמת חושבים שבגלל העניין הפלסטיני הובסנו בציבוריות הישראלית ובבחירות?" שאל את יוסי ביילין ואברהם בורג.

שמניית מפלגת העבודהלעתים היה נדמה שבפגישה הזאת הוא מלקק לראשונה את הפצעים ממערכת הבחירות ב–2006, אז ניצח את שמעון פרס בהתמודדות על תפקיד יו"ר מפלגת העבודה, ניצחון מפתיע, שהפך מריר מאוד כאשר פרס ערק מהמפלגה יחד עם נביא המפץ הגדול ומנהיג השמינייה, חיים רמון, לטובת המיזם הפוליטי שהקימה משפחת שרון. "אני חושב שהשיח שלכם פועל ממקום של ניסיון להיות תיאורטיקנים יפים, אולי תוכלו לכתוב כמה ספרים בעניין", המשיך פרץ לירות חצי ביקורת דוקרים. "אתם מנותקים מהחברה הישראלית, חברה שנלחמת על גושים של שייכות. נקודה. ומחנה המרכז־שמאל לא רק שהוא לא יוצא מעצמו לאחרים — הוא הולך ומתכנס לתוך עצמו. אני הראשון מביניכם שדיבר בעד הקמת מדינה פלסטינית כשהייתי ראש מועצת שדרות. לא קרה לי שום דבר, כל עוד הם הרגישו שאני חלק מהם. ב–2006, כשהתמודדתי בראשות מפלגת העבודה, הפתק 'אמת' הביס את הליכוד בכל אזורי הפריפריה. פעם ראשונה שהפרולטריון הצביע לעבודה, למרות שקידום השלום עמד בראש סדר היום שלי. השלום לא הבהיל את אלה שטוענים שהליכוד זורם להם בדם".

אבל כאן, בשכונה של ביילין בצפון תל אביב, כמו גם בגבעתיים, נסו מפניך. המנדטים האשכנזיים ברחו לך.

"יותר מזה. לובה אליאב המנוח היה אחד התומכים הכי משמעותיים שהיו לי. הוא השפיע עלי אידיאולוגית. הוא היה חוזר כל לילה למטה, אף פעם לא ראיתי אותו כל־כך מזועזע, רצה למרוט את השערות. הוא אמר לי: 'עמיר, אני לא יודע מה קורה במדינה הזאת, אני אומר להם, אבל תראו, חלמנו על הרגע שילד מעברה יהפוך לראש ממשלה. למה אתם לא רוצים להצביע עבורו?' אספר לכם משהו בסוד? הוא אמר לי, 'בוא נקים מטה להחזרת האשכנזים'. עניתי לו, 'לובה, אני מתנגד חד משמעית. לא אצלי. לי לא יהיה מטה כזה'".

"מה פתאום שהם יצביעו למרוקאי?" מסכים חיים רמון, "גם אשכנזים הם שבטיים, שבטיים ומתנשאים. הם. אני מרוקאי בעיני עצמי. גדלתי במנטליות מזרחית".

"יש דבר כזה גזענות אשכנזית", אומר חגי מירום. "מי שאומר שהיא לא קיימת — משקר. הדימוי של המרכז־שמאל, של אשכנזים מתנשאים, אלה שהתרבות המזרחית לא אהובה עליהם, הוא מוצדק לחלוטין. מי שלא יוצא מתוך הנחה שזה הסיפור של מדינת ישראל שנת 2015, ושאותו צריך לפצח, לא יצליח להביא שלטון אחר. כקיבוצניק, בושתי ונכלמתי מהיותי חבר בקהילה שלא מסוגלת לבחור מנהיג ראוי, את עמיר, בגלל מוצאו. וזה אגב לא שונה בתל אביב, חיפה ובכל המקומות האדומים האחרים".

פרץ: "שלושה ימים אחרי שנבחרתי כיו"ר העבודה הגיעה משלחת מנתיבות עם ראש מועצה דתית, שעבר למפלגת העבודה. מה רוצים יותר מזה? הם מסכנים, נתקעו בפקקים, הגיעו בחמש. אמר לי, 'שמע, תעשה טובה, אנחנו חייבים להתפלל מנחה'. אמרתי, מה הבעיה? ביקשתי שיפנו את האולם מיד וכולם התפללו. אתה יודע באיזו עוינות הסתכלה הסביבה עלינו? צלם בהיכל. ממש ככה".

כמה ימים אחרי שיאיר גרבוז בז למנשקי הקמעות ולמשתטחים על קברי צדיקים בנאומו בכיכר, ויהושע סובול הצטרף אליו עם האמירות המזלזלות על מנשקי המזוזות, בנו של פרץ, יפתח, סיפר לו על שני חברים שלו, "אקדמאים, מסודרים, בני 27 — לא נולדו במרוקו כן? — ששמו יד על המזוזה, ואמרו לו: 'אנחנו בפעם הראשונה לא נצביע לאבא שלך. הפעם אנחנו מצביעים ליכוד. ואם נראה את אבא שלך ברחוב, נברח מבושה, כי לא נרצה להסתכל לו בעיניים. עכשיו אנחנו רוצים להציל את הכבוד של סבתא ואמא שלנו'. גרבוז גרם לכך שחמישה מנדטים של הליכוד, שהתכוונו להישאר בבית, יצאו בסוף לתמוך בנתניהו. אחרת היינו משיגים שוויון. לאמירות שלו ושל סובול היתה השפעה דרמטית. סובול כתב עלי ספר. אמרתי לו בפנים: 'אתה לא מייצג אותי ואתה לא מחנה השלום מבחינתי'. אמא שלי, שנישקה מזוזות, היא מחנה השלום פי אלף יותר ממנו. היא האמינה בשלום עם הערבים. כל בוקר אמרה לי: 'איך אתם לא מצליחים להסתדר איתם? אנחנו הסתדרנו איתם במרוקו'. גרבוז וסובול דחקו אותה ושכמותה".

רמון: "הגרבואיזם החזיר אנשים לימים הרעים. שאף אחד לא יספר סיפורים, שאף אחד לא יתגעגע לזה. אין דבר יותר נורא מנוסטלגיה מזויפת. היו שנים קשות ובעייתיות של מפא"י. חברה מעמדית. קח את תנועת המושבים. היתה התיישבות צעירה והתיישבות ותיקה. וזה לא היה באמת לפי הוותק, אלא לפי הצבע. אם בנים ממשיכים הקימו מושב, הוא מיד היה שייך להתיישבות הוותיקה, למרות שהיה צעיר יותר מההתיישבות הצעירה. בהסתדרות ראיתי את זה בעיניים, חברת עובדים, שבה מנהלים ועובדים, שרובם היו בני עדות מזרח, אוכלים בחדרי אוכל נפרדים. לא במקרה הם מרגישים ככה. דור שני ודור שלישי שגדלו עם זה. עכשיו לך תרפא את זה".

אברהם בורג: "עמיר, האמירה 'אתה מנותק מהחברה הישראלית' היא סוג של אדנות. כאילו, מה, אתה שגריר של החברה הישראלית? אתה מייצג את כל מאות הזוגות שאני משיא כל השנה? אתה מייצג את עשרות האלפים שמחפשים שותפות יהודית־ערבית? אני מסכים איתך שיש כאן מאבק שבטי עז, אבל אני לא מבין עד הסוף מי שייך לאן. נסתכל על השבט הבורגני, שיאיר לפיד עכשיו מייצג אותו. זה שבט שמרני במיליון דברים, כמעט גזעני. אני, לכאורה, בפרופיל, צריך להיות שייך אליו, אבל אני לא יכול לראות אותו, לא יכול לדבר איתו בכלל. וזה נכון שמפלגת העבודה וחלקים נרחבים במרכז־שמאל מתקשים לקבל את האחר. אמא שלי היתה אומרת לי: 'הם לא יתנו לך', והייתי אומר, 'אמא, מה זאת אומרת לא יתנו לך?' היא היתה אומרת, 'זו הכיפה, אתה יודע', אבל לא היתה מוכנה לפרט. השבט יושב במלוא כוחו על כל השיברים, על כל הצמתים, על כל הברזים, והוא לא נותן מקום. עמיר, בנאיביות הלוהטת שלו, מאמין שבכוח האישיות הנוכחת שלו הוא יוכל לשבור את המחיצות האלה. אני חושב שיהיה לו מאוד מאוד קשה לשבור אותן, אם בכלל".

המפרקים בע"מ

בסוף שנות ה–80 ובמהלך שנות ה–90 הם הנהיגו קבוצה פוליטית, שהיתה אמורה להחליף את שני הזקנים, פרס ורבין. "השמינייה" של מפלגת העבודה היתה הגוף התוסס ביותר במרחב הפוליטי הישראלי המדומיין, שבין המרכז לשמאל. רבים ניבאו אז שהם ינהיגו את המדינה. במערכות הבחירות האחרונות, כולל זו שהתרגשה עלינו לאחרונה, הם היו אמורים — על־פי הנבואות הישנות — לגלם את האלטרנטיבה לנתניהו.

הם תמכו במשא ומתן עם אש"ף הרבה לפני שהמנהיגים שלהם חתמו על הסכם אוסלו, תבעו והצליחו לנתק את הזיקה הקטלנית בין ההסתדרות לקופות החולים ולמפלגה המייסדת, ביקשו להפריד את הדת מהמדינה ולהנהיג פריימריז לראשונה בישראל. הם נהגו להיפגש בקביעות, לתכנן מהלכים פוליטיים משותפים, חשבו ברצינות על הקמת מפלגה סוציאל־דמוקרטית חדשה, ביקשו לפרוץ במפץ פוליטי את המסגרת הכולאת של המערך ולכבוש את הנהגת המדינה. בורג תיעד את כל הפגישות ביניהם. רבין קרא להם "המפרקים בע"מ".

הם הציגו קבוצה מגוונת יותר בהשוואה להגמוניה המפלגתית, כזו שניסתה, ולו במעט, לאתגר את הפוליטיקה של הזהויות. היו בה שני מזרחים (עמיר פרץ, נסים זוילי), אשה אחת (יעל דיין), קיבוצניק (חגי מרום), חובש כיפה (בורג) וערבי (נואף מסאלחה). "היה משהו מתנשא בקבוצה, מתנשא בצדק", מודה יעל דיין, "קבוצה בעלת ביטחון עצמי, שראתה בעצמה את החלופה הדורית". "היינו הקבוצה המשפיעה ביותר בפוליטיקה הישראלית", קובע ביילין. "ההישג הגדול שלנו היה שהצלחנו לבנות קבוצה במפלגה אוטו־קניבלית, שאין בה אדם אחד שלא אוכל את עצמו למוות", מאבחן בורג. "היום אין כלום", ממשיך רמון, "תראה לי שני חברי כנסת ממפלגת העבודה שיושבים ביחד וחושבים איך לתכנן מהלכים עתידיים".

"הם היו קבוצה מגובשת", נזכר עוזי ברעם, שמבוגר מהם בעשור וטיפח כמה מהם, "ומי שהטביע את החותם הכי משמעותי ביניהם בינתיים הוא ביילין, בהסכמי אוסלו. הוא תמיד שם את העניין לפני האינטרסים האישיים שלו". "לפי דעתי, דווקא המהפכה בהסתדרות היתה הדבר הכי משמעותי שעשינו", מעניק ביילין, במבע הפנים הקפוא הקבוע שלו, את הקרדיט לרמון. "אנחנו ידענו איזה עובש נורא ואפילו שחיתות מתרחשת שם".

"זאת היתה טעות מרחיקת לכת להרוס לחלוטין את התשתית הארגונית שלך", מוחה מנגד נסים זוילי, שפרש מהקבוצה בעקבות קריאת התיגר שלה על הממסד הישן. "הפסדנו כך ארבעה־חמישה מנדטים בערי פריפריה ושכונות, אזורים שלמפלגת העבודה לא היה אף פעם מה למכור בהם חוץ מההסתדרות. נכון שהיו שחיתויות. אבל מפקד הארגזים היה אחרי שהקשר הזה בין ההסתדרות למפלגה הופסק לגמרי", הוא שולח עקיצה צינית לעבר פרץ, שהואשם בעבר כמי שפקד בסיטונות את חברי ההסתדרות כדי לבסס את כוחו הפוליטי.

הם נחשבו למעודכנים, מחוברים לתקשורת, אכזריים, מצוידים בקילר אינסטינקט ושאפתניים מאוד. "תמיד אמרו שהשמינייה דורכת על גוויות״, נזכר נואף מסאלחה, ״ואני עניתי: 'השמינייה דורכת על אנשים חיים'. בשלב מסוים הם גם התחילו לדרוך זה על זה״.

שניים מהם, רמון וביילין, שימשו דמויות מפתח בתרגיל המסריח, אותו ניסיון מפוקפק להכתיר את פרס לראשות ממשלה בחסות ש"ס של דרעי וקניית חברי כנסת מזדמנים. רמון מודה היום שהלך אז צעד אחד רחוק מדי. בעיני ביילין, לא היה במהלך ההוא ולו רמז לריח מצחין. "רבין, באמירה שלו 'התרגיל המסריח', עשה מעשה בלתי נסלח", הוא מתחשבן עם הנרצח. "הוא היה ממובילי המהלך הזה. הוא לא ישב בבית או באוניברסיטה כשחבורה של עסקנים חילקה תיקים".

רמון נחשב למנהיג הבלתי מעורער של החבורה, למי שעתיד לשבת בתמיכתם בשפיץ של הצמרת. "חיים היה המועמד שלנו לראשות ממשלה, ללא שום ספק", אומר פרץ. "רבין ראה בו את יורשו", מסכים מירום. "הוא היה השאפתן ביותר", נזכר ביילין, "מאוד רצה את התפקיד". "בשבילי זו היתה אופציה, לא אובססיה", אומר רמון. "אנחנו החמצה וחיים הוא החמצה", מסכם מסאלחה.

באמצע שנות ה–90 האופק היה צבוע בגוונים בהירים: רמון כבש את ההסתדרות בקואליציה מלחימת ניגודים יחד עם ש"ס ומרצ. בהמשך הוא ניתק את הגוף המסואב מקופות החולים והיה לאחד הפוליטיקאים הפופולריים במדינה ולבן התפנוקים של המדיה. באותה תקופה ביילין הגה את הסכמי אוסלו בשבתו כסגן שר החוץ בממשלת רבין. בורג כבש את הסוכנות היהודית. פרץ החליף את רמון בראשות ההסתדרות. ההבטחה שהיתה גלומה בהם באה לכדי מימוש ראשוני משמעותי.

אלא שההיסטוריה לא התחשבה ברצונות שלהם. רבין נרצח, ופרס, כרגיל, איבד את השלטון. ההפסד הראשון לנתניהו דבק גם בהם, בעיקר ברמון, ששימש כראש מטה ההסברה. במקום להחליף את דור ההנהגה הישן, הם צפו בעיניים כלות בגנרל שהשתלט להם על המפלגה. ״בשביל כל החבורה הזאת, השמינייה, בא פתאום מישהו, שהגיע ממסלול אחר, וכאילו גנב לעסקנים הפוליטיים את ההצגה ואת הכוח״, אמר ל"הארץ" אהוד ברק, שעקף אותם בקלילות, השתלט על מפלגת העבודה, זכה בראשות ממשלה והובס כעבור כהונה קצרצרה וסוערת בידי אריאל שרון.

התבוסה של ברק, הקביעה ש"אין פרטנר", האינתיפאדה השנייה, האכזבה מאוסלו וערפאת, השחיקה בדימוי הציבורי של רמון והמתחים האישיים בין חברי הקבוצה פיזרו אותם לכל עבר. יש ביניהם עד היום כמה חשבונות אישיים. כמה מהם יצופו בהמשך. ארבעה מהם התמודדו על ראשות מפלגת העבודה בדרך לראשות הממשלה. רק פרץ ניצח, אך הפסיד בקרב על השלטון.

רובם עזבו את מפלגת האם. בערב הבחירות האחרונות בורג נסע לנצרת בשבת, כדי להודיע שהוא מצטרף לחד"ש, והסביר שעבר על חוקי הדת, כי מדובר בפיקוח נפש. ביילין חתך למרצ, לאחר שלא נבחר למקום ריאלי ברשימת העבודה לכנסת וב–2004 עמד בראשה עד לפרישתו מהפוליטיקה ארבע שנים מאוחר יותר. רמון מימש את חזון המפץ הגדול כשעבר לקדימה ב–2005 ופרש מהמשחק כמעט סופית אחרי נפילת אולמרט וההרשעה בפרשת הנשיקה. מלבד פרץ מה"תנועה", איש מהם אינו מסתובב על הגלגל יותר. רובם, שנשבעו בעבר בשם הסוציאל־דמוקרטיה, שולחים ידם היום בעסקים פרטיים.

בצל אשליית ניצחון שהתפוגגה שוב ותבוסה צורבת נוספת לנתניהו, ביקשנו לכנס את השמינייה כדי לנסות להבין יחד איתם את פשרה של הפניית העורף הקבועה של הבוחר הישראלי לרעיונות שבהם האמינו כבר לפני 25 שנים, לערוך מעין חשבון נפש קבוצתי לגבי מקומם בהיסטוריה ולהבין אם הם עוד מאמינים שניתן להגיע להסדר שלום עם ההנהגה שחזרה לכאן מתוניס. קיימנו איתם סדרה של ראיונות אישיים ומפגש אחד, שבו נכחו שלושה, שמייצגים היום את כל חלקי הקשת של המרכז־שמאל מחד"ש ועד התנועה: בורג, ביילין ופרץ.

בתום הפגישה והראיונות בורג התקשר. חלפה בראשו מחשבה, שאולי הם יכולים לחזור. "המרחקים בינינו מאוד מאוד גדולים", הוא אומר, "אבל חשבתי, שמה שכן אפשרי, זה שאנחנו נהיה במפלגות שונות, בחמש־שבע־שמונה־עשר שנים הקרובות, בין אם כח"כים, או בעמדות אחרות, ודווקא השותפות בינינו ממקומות שונים יכולה להוליד עוצמה מאוד גדולה".

חלום השלום

בשנת 93', עוד לפני שהסכם אוסלו נודע ברבים וחודשים ארוכים לפני שרבין וערפאת נפגשו על מדשאות הבית הלבן כדי לחתום על הצהרת העקרונות ההיסטורית בין ישראל לאש"ף, ביקש סגן שר החוץ ביילין להיפגש עם ראש הממשלה בארבע עיניים. לא שררה ביניהם מערכת יחסים הרמונית. "הפודל של פרס" היה לשם החיבה שהדביק רבין לביילין שנים לפני שנרצח, לאחר שמימש את תוכנית השלום שביילין הגה. "אמרתי לרבין: 'זה הזמן שבו אפשר להגיע איתם להסדר קבע'", חושף ביילין, "'בין השאר משום שהם כעת ברגע של חולשה ומאוד יכול להיות שהם יכולים להסכים היום לפשרות, שאולי אחרת הם לא היו מסכימים להן'. רבין השיב לי: 'אם אתה תלך להסדר קבע ותיכשל, לא תוכל לחזור להסדרי ביניים, ואם תגיע להסדר ביניים ותיכשל, כנראה שתוכל לחזור אחורה'".

רבין העדיף הסכם שלום בשלבים, שבמסגרתו נמסרו הערים יריחו ועזה ראשונות לשליטה פלסטינית. "השלביות היתה טעות", אומר ביילין היום. "רבין חשד בתהליך והעדיף הסדרי ביניים. היו לי איתו שתי שיחות בארבע עיניים על העניין. הפרמטרים שחשבתי עליהם היו חלוקה בירושלים וחזרה לקווי 67' עם חילופי שטחים. החשש שלי היה שהקיצוניים משני הצדדים ינסו לטרפד את הסדרי הביניים. לא היה לי שום מושג אז באיזו צורה, ולא חלמתי לא על ברוך גולדשטיין ולא על יגאל עמיר. אם היינו הולכים על הסדר קבע אז, היינו מזמן במצב של שתי מדינות".

אוסלו היה אולי המעשה המשמעותי ביותר מבחינה היסטורית שמישהו מהשמינייה הגה, אלא שהיום נראה שהרעיון שעומד בליבתו, הסדר שתי המדינות, הובס, שהוא לא אפשרי עוד.

ביילין: "אני משוכנע שאפשר להגיע עם אבו מאזן לחתימה על הסדר קבע, שימומש בגדה המערבית בלבד. מה שהייתי מנסה לעשות שם זה קונפדרציה ישראלית־פלסטינית, שתאפשר גם חילופי שטחים, אבל גם — למתנחלים שרוצים בזה — להישאר שם תחת החוק הפלסטיני. אני לא רוצה לתת לעזה את הווטו על ההסכם ואם המצב לא ישתנה שם, כך שנוכל לממש את ההסדר גם בעזה, נצטרך להגיע עם חמאס להודנה ארוכת שנים".

פרץ: "אין מחסום שיכול לעמוד בפני הסדר בהסכמה".

רמון: "הפלסטינים מעולם לא היו מתונים כפי שהם היום. אבו מאזן נלחם בטרור. לפני שנה הוא הציע לנהל משא ומתן על גבולות וביטחון. לדעתי, היה לו גם אומץ לחתום על זה, ואפשר היה להחליט שעל גורל ירושלים והפליטים דנים בהמשך. אבל לפלסטינים אין פרטנר. אין להם עם מי לדבר".

בורג: "יוסי עדיין נמצא במקום המדיני, שבו פרס ורבין חיים ואפשר לעשות את אוסלו, ואחרי אוסלו את ז'נבה, ואחרי ז'נבה את ביילין־אבו מישהו, והוקוס פוקוס, הכל ייפתר. השמאל הביע בזה אי אמון, הימין הביע בזה אי אמון, זאת שיטה שחוץ מבחלומות של יוסי וכמה אחרים לא קיימת. אחריו בא עמיר שמחויב לשלום, אבל אומר: 'טוב, אין שלום, אבל בינתיים בואו ניאבק את המאבק המעמדי והחברתי'. חיים הוא איש ימין בעיני. אני אומר לכם: השיחות שלכם לא רלוונטיות. ולכן אני מציע סדר חדש לגמרי של הגישה הפוליטית. ראשית — אין יותר שתי מדינות לשני עמים, יש מרחב אחד בין הירדן לבין הים, זה מרחב שצריך להוריד בו כמה שיותר מחיצות, לוותר בו, כמה שניתן, על פריווילגיות של יהודים ולהפוך אותו לכמה שיותר משותף".

הרוצח ניצח

"אברום, אתה בעצם מכריז היום שיגאל עמיר ניצח", אומר פרץ. אולי הוא רצה לזעזע אותו קצת, אולי ביקש — באמצעות השימוש בשמו של האסיר בבידוד — לבטא בצורה הפרובוקטיבית ביותר את המחאה הפרטית שלו על כך שבורג התייאש מרעיון שתי המדינות לשני העמים והפך ללוביסט להקמת קונפדרציה בין הים לירדן, שבה לא יהיה יתרון כלשהו בכוח או במשאבים לאחד משני העמים, שרבים על חלקת האדמה הזאת כבר יותר מ–100 שנה. "יגאל עמיר כבר הצליח מאוד מאוד", ענה לפרץ המארח ביילין. "אם רבין לא היה נרצח, לדעתי היה כאן כבר שלום, אבל אברום, בזה שאנחנו נודה שזהו, שנגזר עלינו, שאין דרך חזרה משם, זה באמת יהיה הניצחון האולטימטיבי שלו".

"אל תודו. תמשיכו, אל תודו", סנט בהם בורג. "עמיר ויוסי — בקרב הזה אתם הפסדתם".

"אתה מבין מה אתה אומר? סלח לי שאני עומד לומר לך דבר מאוד קשה, אברום, מאוד קשה", הזהיר פרץ.

בורג: "בסדר גמור, עמיר, אתה לא האחרון".

פרץ: "אתה יודע שאת העתיד של הילדים שלך אתה מבטיח, כי הילדים שלך יעזבו לחו"ל, ואתה רוצה בסוף לכלוא את השכבות החברתיות הכי קשות — שהם יישארו היהודים היחידים שיהיו במדינה האחת. הילדים שלך יעזבו, כי יהיו להם הזדמנויות".

ביילין: "כי הם יכולים".

"איזו סיבה יש להם להישאר פה?" הסתער פרץ, "מה היתרון של מדינת ישראל עבור הילדים שלך ביום שזו תהיה מדינת כל אזרחיה? אם החזון האפוקליפטי שלך יתממש, תצא מפה רכבת אווירית ועליה כל עשירי הארץ".

ביילין: "גם מעמד בינוני. המעמד שלנו".

רמון: "אני לא אשאר פה. לא תהיה לי סיבה".

בורג: "עמיר, אני דוחה בעדינות את המניפולציה הרגשית על 'הילדים שלך שייסעו מכאן'. המקום שבו אתה ויוסי נמצאים הוא מקום שהיינו בו בשיאנו באמצע שנות ה–90 והוא מקום שנתקע, ואי אפשר להישאר תקוע. אפשר, אבל זה לפעמים נראה פתטי. כל עוד אתם ואחרים בשמאל הציוני הקלאסי מסתובבים בעולם ואומרים: 'זה אפשרי, זה עוד רגע יקרה', וממשיכים למכור את האשליה שמדובר בעניין פתיר, כך מתקבעים היסודות והשורשים של האחיזה הימנית בארץ. הייתי מאוד מחויב לתהליך שתי המדינות. זה עבר את נקודת האל־חזור. זה כבר לא אפשרי. לא יכול להיות מצב עתידי, שבו לקבוצה היהודית יהיה מונופול מוחלט על המשאבים, הטריטוריה, הכוח, הזהות והכלכלה, ולצד השני ייוותרו שאריות. מפלגת העבודה הקימה את ההתנחלויות האלה, הרחיבה אותן, עדיין תומכת בהן — ודאי בחלקה. הקנטנוזיציה הזאת יצרה מציאות בשטח שנראית, פיזית, קשה מאוד לפירוק. אם אני מנהיג פלסטיני, לא הייתי לוקח את זה. הנציג הכי קרוב שלכם לשלטון, הרצוג, לא הציב שום תזה מדינית אמיתית, איך הוא הולך להתמודד עם המתנחלים, שמונים מאות־אלפי אנשים. מספרים ש–30 שנה קודם אמרנו, 'כשנגיע אליהם זאת תהיה נקודת האל־חזור'. כבר עברנו 60 קווים אדומים שבעבר אמרנו שלא נעבור. הובסנו".

פרץ: "תשמע, אברום, מה שאתה אומר פה זה כאילו מציאות של 60–70 אלף מתנחלים מנצחת אותנו?"

ביילין: "המתנחלים ניצחו אותנו? זה ממש לא לעניין. כבר בשיחות שלי עם אבו מאזן ב–95' הוא הסכים לכך שכל מי שירצה להישאר יישאר. זה הפתרון לבעיה הגדולה של אברום".

רמון: "כששלטון רוצה משהו הוא יכול. בזמנו עשינו סקרים ומחקרים שבדקו את חוק פינוי־פיצוי. הבנו שתהיה לנו בעיה עם 10,000 מתנחלים. אז 10,000 יקבעו שתהיה פה מדינה דו־לאומית? אז חבל על הזמן, למה לעשות בחירות? תן להם את השלטון, ל–10,000, וגם ביילין, שתומך היום בכך שבוז'י יישב עם ביבי, יהיה שותף בממשלה שלהם".

"האמת היא שגם אברום וגם יוסי כבר נכנעו לעניין המספרים", הגיב פרץ. "לדעתם, המתנחלים קבעו עובדות בלתי הפיכות. ומזה התזה מתפתחת".

פרץ מוסיף ומספר להם, כי במהלך מבצע צוק איתן ביקר בהתנחלויות בניחומי אבלים. "אתה רואה את העוצמה האידיאולוגית שלהם, אתה מקנא בהם. ישבתי מולם, מול המשפחות, אמרתי, 'תקשיבו טוב, באתי לנחם אתכם כאדם לאדם. אני מוכן להקריב הרבה בשביל קברי אבות, אבל לא מוכן להקריב עבורם בנים'. ראש ממשלה שרוצה הסדר צריך לפנות את כל ההתנחלויות מחוץ לגושים. ואני אומר לכם משפט קשה, שאני מאמין בו: מי שרוצה להנהיג את המחנה מרכז־שמאל בעתיד ולשנות את המציאות באמת צריך להסכים לאפשרות שהוא יירצח".

האם לדעתכם אנחנו חיים במשטר אפרטהייד?

רמון: "בטח שאנחנו במשטר אפרטהייד. כבר 50 שנה יש שני מיליון נפש, שאין להם זכויות פוליטיות. היום, בגדה, יש שני סוגי אוכלוסיות: אחד שיש לו זכות הצבעה בישראל, והשכן שלו, שאין לו זכות הצבעה לכנסת. זה הכל. נכון שזה לא משטר אפרטהייד ברמה האידיאולוגית, אבל זה בהחלט משטר אפרטהייד ברמה המעשית".

בורג: "הרוח שמנשבת בארץ, ודאי ממוסדות השלטון, היא רוח של גזענות מאוד מאוד קשה. האם היא דומה יותר לדרום ארצות הברית לפני מלחמת האזרחים, או לדרום אפריקה בתקופת האפרטהייד? שכל אחד יעשה את האנלוגיה".

מסאלחה: "אנחנו באפרטהייד וחצי. הימין הקיצוני אצלנו יכול ללמד את הדרום־אפריקאים שיעור בגזענות".

דיין: "האפרטהייד קיים בהחלט".

ביילין: "זה מספיק גרוע גם בלי שזה יהיה אפרטהייד. אפשר יהיה לקרוא לזה אפרטהייד רק כאשר הפלסטינים מן הים עד הירדן ימנו 50.01 אחוז מכלל האוכלוסייה. אנחנו מאוד מאוד קרובים לשם".

פרץ: "מסכים. אנחנו לא אפרטהייד, אין פה עדיין חוקים גזעניים".

מירום: "אין בכלל ספק שהאפרטהייד כבר כאן. עמיר לא אומר את זה מפורשות, כי הוא בפוליטיקה, ויוסי תמיד היה יותר פוליטיקלי קורקט מאיתנו. לכן הוא לא הגיע לתפקיד ראש הממשלה. הוא היה תמיד איש חושב יותר מכולנו, אבל אין לו מספיק קילר אינסטינקט כדי להיות המנהיג".

זוילי: "אנחנו באפרטהייד מסוים ושולטים, למעשה, גם בעזה. אנחנו קובעים מה הם אוכלים, איפה יישנו, יעבדו ואם יש להם חשמל ומים. אנחנו צריכים להתחיל להתרגל לרעיון שתהיה כאן בסוף מדינה דו־לאומית. אני רוצה לעשות הכל כדי שלנכדים שלי תהיה הבחירה אם לחיות במדינה דו־לאומית, או שתהיה להם אזרחות חלופית, כדי שיוכלו לבחור אם לחיות במקום אחר".

בורג: "בסוף, כשאתה שואל אנשים מה הפחד הגדול שלהם ממדינה אחת, הם עונים לך: 'נישואי תערובת של הילדים שלנו עם ערבים'".

ולך לא היה מפריע שאחד מילדיך יתחתן עם ערבי?

בורג: "ממש לא. המבחן היחיד שלי כלפי ילדי זה אם בן הזוג שלהם טוב או רע. אם הוא רע, אני אצטער, אבל אני אכבד את ההחלטה. אם הוא טוב, הוא ישר שייך למשפחה שלי".

כל שאר עמיתיו לשמינייה התנגדו לנישואי תערובת של בני משפחתם. מסאלחה ציין כי לכפר קרע, שם הוא מתגורר, חזרו בשנים האחרונות סטודנטים ערבים שלמדו בחו"ל והתחתנו עם נשים אירופאיות. לדבריו, "זה הסתיים כמעט תמיד בכישלון".

ביילין: "אני הייתי מעדיף שלא. אתה שואל אותי למי אני יותר קרוב ודומה, לסאיב עריקאת או ליעקב ליצמן? במקרה אני מרגיש קרוב לשניהם. אבל אם תשאל אותי עם נכדו של מי הייתי מעדיף שאחד מנכדַי יתחתן? עם אלה של ליצמן".

מירום: "ארצה שהילדים והנכדים שלי יתחתנו עם יהודים. אברום, שהוא חבר יקר, הלך עד קצה העולם עם התיאוריות שלו. לכאורה הבחירה הבאה שלו תהיה פשוט לקום וללכת מפה".

ביבי או טיבי

לפני הבחירות, מול קבוצת הריצה שלו, אמר רמון לחבריו שיתפכחו מהאשליה: "הרצוג לא יהיה ראש ממשלה. אין לו סיכוי". לא רק דמותו הבלתי ממגנטת של המועמד גרמה לו להאמין שנתניהו בדרך לכהונתו הרביעית, אלא בעיקר הקמפיין החיוור והנגרר שהרצוג ניהל, שלא הציב "שום אלטרנטיבה", כפי שמנתח רמון היום. "הוא לא התגבר על כך שהוא בוז'י. ביבי התעמת איתו, בוז'י לא התעמת בחזרה. הטעות הגדולה היא אצל מי שחושב שבישראל אתה יכול לנצח בחירות על בסיס של מחיר הקוטג' והמילקי, או מחיר הדיור. מי שחושב כך אין לו מושג מהחיים. רוב אלה שאומרים שהמחלוקת בארץ היא סביב הכלכלה, אלה חבר'ה מצפון תל אביב, שכשמגיעים איתם לשאלה על מס ירושה, הם כולם אומרים: 'לא, לא, לא'.

"אם אתה לא מתמודד בעניין המדיני־ביטחוני, אין לך סיכוי. בסוף הבחירות מוכרעות על זה. למה הימין מנצח? כי הוא ממוקד מטרה. לא מעניין אותו כלום, רק הנושא המדיני. היו לי נאומים בכנסת, כשהיו מגישים הצעת תקציב עם גזרות נוראות. אמרתי לראשי הליכוד: 'אני יודע למה אתם מציעים את זה, כי אתם רוצים לראות עד איפה תוכלו להתעלל בבוחרים שלכם והם עדיין יצביעו עבורכם. ואני אומר לכם, אל תדאגו, כמה שתתעללו יותר, הם יצביעו לכם יותר'.

"המרכז־שמאל לא הציג שום אלטרנטיבה בבחירות. ואלטרנטיבה טובה יכולה להביא את החמישה־שישה מנדטים, שייצרו את הגוש החוסם, את הממשלה בראשותך, גם אם זה סוג של ממשלת אחדות, כי בסוף מי שמכריע ומשנה את המציאות הוא ראש הממשלה. בוז'י היה צריך לבוא ולצעוק מעל כל במה: הימין מציף את ישראל בפלסטינים. אתם רוצים לראות מה יהיה בישראל של הימין? עזבו עכשיו את הלחץ הבינלאומי ואת הדיבורים על חרם, ראיתם שבעיד אל פיטר היו מיליון פלסטינים שבאו מהגדה? זה מה שיהיה כאן עם ביבי. תהיה פה מדינה דו־לאומית. זה לא ביבי או בוז'י, זה ביבי או טיבי. תציב פחד מול פחד. כי בסוף אנשים לא רוצים לראות פלסטינים מול העיניים. הם לא רוצים לראות מיליון פלסטינים בחופי הים, או בסחנה. הייתי עושה סרט על מזרח ירושלים ומראה שביבי מעדיף לתת שני מיליארד שקל לתושבי מחנה הפליטים שועפט, או לג'בל מוכבר — רק השמות יעשו חררה לאנשים — במקום להקים 10,000 יחידות דיור לילדים שלכם. מי רוצה את ג'בל מוכבר? זה סוג הדיבור הנדרש, כי זו גם האמת".

מי שבשנת 94' — בשיא המאבק שלו בממסד ההסתדרותי — נשא את נאום הלווייתנים והמשיל את ראשי מפלגת העבודה לחיה הימית שמתאבדת על החופים, נדרש גם הפעם לדימויים מעולם החי, כדי להדגים את מה שהוא מזהה ככישלון הקולוסלי של המרכז־שמאל בניסיון להשיג את השלטון: "מאיפה מנהיגי השמאל או המרכז הגיעו?" רמון שואל רטורית, "הם הגיעו מענף היונים צחורות, של אחוות עמים. ויש את היונים השחורות. אני יונה שחורה. סופר שחורה. אתה לא יכול למכור כאן אחוות עמים, אהבה. זה לא עובד. בטח לא במצב של מלחמה. רק קבוצה של 10–20 יונים שחורות, שיבואו וידברו כך, כמו שאני מדבר, יום־יום, ויעשו עימות עם ביבי מהסוג הזה, יוכלו לנצח אותו. אני עובד עכשיו על הקמת תנועה חוץ־מפלגתית למען מדינה יהודית. הבחירות בישראל יוכרעו רק על הנושא הזה, ואם מישהו מהשמאל לא יאהב את זה, זה בכלל לא מעניין אותי".

על עניין אחד שרר ביניהם כמעט קונסנזוס: מסע הבחירות של המחנה הציוני היה רפה, מעומעם ומטשטש עמדות. אלא שבעוד רמון שאף שהרצוג יציב חרדה מול חרדה, משהו יצרי, שידובב את הסנטימנט הימני למדינה יהודית, בורג וביילין ציפו שהמועמד לא יימלט מלהציג אלטרנטיבה מדינית נועזת, מהקן של היונים הצחורות. "חיים לא רוצה לראות את הפלסטינים מול העיניים, והוא לא נמצא בסולם הערכי שלי", הגיב בורג. "בבחירות האלה, יחימוביץ ניצחה את הרצוג", הוא מחמיא לטוענת לכתר. "שלי החביאה את הנושא המדיני, ובוז'י התמודד בבחירות האלה בשמה. זאת אומרת: בלי תפיסת עולם מדינית, להוציא איזו רטוריקה לא מחייבת ועם תפיסת עולם חברתית משונה: ריצה עם ציפי לבני, שהיא אמא של כל ההפרטות בישראל. מעט מאוד מדיני והרבה מאוד ניאו־ליברליזם. זאת איננה מפלגת שמאל. אין שמאל בישראל.

"אם אתה הולך היום באמריקה, באירופה, ואתה אומר, אני בעד דמוקרטיה של כל האזרחים, בעד שוויון, בעד הפרדת דת ומדינה וחלוקה הגונה של המשאבים הציבוריים, אומרים לך שאתה מיינסטרים סוציאל־דמוקרטי. אתה אומר את זה בארץ, אתה בוגד, ואז המנהיגות שאמורה לייצג אותך בורחת מהערכים האלה. החיבור הפוליטי האמיתי צריך להיות בין מרצ לחד"ש, מפלגת שמאל אמיתית, שאף אחד לא יוכל להגיד לה להישאר מחוץ לקואליציה והיא תוכל למקם אדם כמו בוז'י במקום הטבעי שלו: במרכז. זו בעיני הדרך היחידה לסדר חדש, שיביא לחילופי שלטון".

ביילין: "בקמפיין של המחנה הציוני לא היתה החלטיות, לא היתה נחישות, לא היה מאבק על שום דבר. זה המשך למסורת, שמתפתחת כבר שנים ארוכות, שבה מפלגת העבודה מפחדת לומר אמירה מדינית משמעותית ולהציג תוכנית שלום ברורה וקוהרנטית. כשהלכנו על הבטחת אופק כזה — ניצחנו, עם רבין ועם ברק".

דיין: "כבר במהלך הקמפיין חשבתי שהרצוג לא יכול להשיג את המטרה. הוא מימי, עשוי מרקמה רכה. למספר אחת חייב להיות ראש טיל. אלטרנטיבה לא יכולה להיות דהויה".

זוילי: "לא הצבנו אלטרנטיבה אמיתית שהיינו מוכנים להילחם עליה, כאילו אין בכלל נושא מדיני, אין בעיה פלסטינית, אין התנחלויות. אז כשאתה משתתק בתחום הזה נשאלת השאלה: 'מה ההבדל בין לפיד לבין בוז'י, או בין כחלון לבין לפיד?' אף אחד מהם לא מציע דבר".

מירום: "בבחירות האלה נתניהו נתן לציבור את תחושת הביטחון שבוז'י לא יודע להציע. אין לו דרגות על הכתפיים, אין לו אישיות מקנת ביטחון, מנהיגותית כריזמטית, ולכן הוא לא יכול היה לעשות את זה. יועיל מאוד אם המרכז־שמאל יצליח לגייס גנרל משכבות העם ולא מתוך האצולה התל־אביבית, או הקיבוצניקית, או משהו שנתפס כמו הווזווזיאדה של המדינה".

זוילי: "אם גבי אשכנזי לא היה מסתבך והוא היה מועמד מפלגת העבודה הפעם היה סיכוי לנצח".

מירום: "עכשיו, אחרי התבוסה, אני מחפש חילופי שלטון בכל דרך, מפני שתפיסת העולם שלי לגבי איך תיראה מדינת ישראל בעוד 20–30 שנה היא רעה, גרועה, מזעזעת, ואני מפחד על הילדים והנכדים שלי, ולכן, לפעמים אני מהרהר ביתרונות שבקטסטרופה. זה ממש דטרמיניזם מרקסיסטי, שאומר: השכבה הזאת תוכל לחזור לשלטון רק במקרה של אסון. קטסטרופה כזו יכולה להתרחש בכמה מישורים — היא יכולה להיות עם אירוע חיזבאללאי איום ונורא, שיגרום למאות או אלפי הרוגים בקרב האוכלוסייה, או אירוע שיכול להתרחש כתוצאה מחרם, סנקציות, פלוס מצב כלכלי מידרדר, דברים שיכולים להכניס את המדינה פה למצב של מיתון, עוני, רעב — דברים איומים".

פרץ: "אני מתעקש שהשייכות היא הסיפור ולא המצעים של המפלגות. מחנה השלום בישראל זה מחנה שמסרב לשחרר את הצעצוע הזה מידיו. אף פעם לא יהיה פה שלום אם הוא לא יהיה מוצר עממי. היום הוא מוצר של אליטיסטים, מוצר שמזוהה עם ההגמוניה".

ביילין, אולי הביקורת הזאת מופנית אליך, הסכם אוסלו היה כזה, בין שתי אליטות פוליטיות בחליפות, מנוכר מהשכבות העממיות.

"אני קצת מכיר את ההיסטוריה, אני לא זוכר שאת השלום עשו אנשים עם כובעי טמבל. לא זוכר דבר כזה בהיסטוריה. אין חיה כזאת. את השלום עושים מנהיגים. ניקסון עשה את השלום עם סין כתוצאה מזה שההמונים באמריקה הפגינו למען סין? למען שלום עם סין? מישהו בכלל ידע מזה?"

רמון רסס

"הוציאו עלי חוזה", טען רמון בשנת 91' באוזני העיתונאית חנה קים בראיון ל"חדשות". הוא סיפר לה שהוא נתון לאיומים, שהוא ממעט לדבר בטלפון, שהוא נזהר. צעדי המנע האלה החלו מאז שהוא הכריז מלחמה על הממסד ההסתדרותי, מנגנון הכוח המשומן של מפלגת העבודה. "הם מנסים להתלבש על כל מיני עניינים אישיים שקשורים לאשתי", טען אז. "תשאלו את עמיר פרץ איך ניסו להתלבש עליו... הם רואים במה שהקבוצה שלנו עושה איום על עצם קיומה".

קים ציטטה באותה כתבה, שנשאה את הכותרת "רמון רסס", סקר שערך חנוך סמית, שבדק מי ירצה הציבור לראות בהנהגת שתי המפלגות הגדולות בעתיד. בני בגין נבחר כראש הליכוד. רמון כראש המערך. מאז שורה ארוכה של רפורטז'ות עיתונאיות ניבאו שרמון יישב בעתיד במעון הרשמי ברחוב בלפור.

ואז הגיע הניצחון בבחירות להסתדרות, הניתוק מקופות החולים ופירוק חברת העובדים. עד היום מציתה המהפכה בהסתדרות מחלוקת. משמאל תוקפים את רמון על כך ששמט את הבסיס הכלכלי של ההסתדרות והחליש אותה כגוף המסוגל להגן על העובדים, דבר שבהמשך גרם למעסיקים לבטל בסיטונות הסכמים קיבוציים. רמון טוען מנגד, שהציל את הגוף "הבולשביקי", כהגדרתו, מעצמו ואותנו ממנו. "הרעיון היה: לא עוד, אתם לא חייבים להיות חברי הסתדרות. אתם יכולים להיות אנשים חופשיים. עד אז, מהלידה וכמעט עד הקבר, אנשים היו תלויים בעסקני הסתדרות. בפריפריה ובשכונות זה היה הביטוי המובהק ביותר לדיכוי המזרחים. המהפכה בהסתדרות וחוק בריאות ממלכתי הם שגרמו לכך שבכל המדדים של בריאות אנחנו בחמישייה הראשונה של OECD".

שנה אחרי המהפכה בהסתדרות רבין נרצח. פרץ זיהה בהחלטה שקיבל רמון רגע אחרי הרצח את תחילת הסוף של הקריירה הפוליטית שלו. "רבין נרצח במוצאי שבת", משחזר פרץ. "רמון היה אז יו"ר ההסתדרות. הוא קרא לי בראשון בצהריים ואמר לי: 'פרס הולך להציע לי להיות שר בממשלה'. אמרתי לו: 'נו, ואתה הולך להסכים?' הוא ענה לי: 'כן. הבטחתי לרבין'. אמרתי לו: 'חיים, תקשיב טוב. האינטרס שלי שתלך, כי מחר אני יו"ר ההסתדרות, אבל ביום שאתה עוזב את ההסתדרות, גמרת את הקריירה שלך'. אם הוא לא היה עוזב את ההסתדרות באותו יום, והיה עושה את המהלך שישה חודשים אחרי, אין לי ספק שהוא היה ראש ממשלה".

רמון: "הייתי צריך להתמודד מול ברק. זו היתה הטעות שלי. הייתי מפסיד בקטן והייתי נבחר אחריו".

מירום: "עם השנים חיים הפך לאט־לאט לאיש המרקחות ולא למוביל. רמון הוא הפספוס הענק של כל הקבוצה הזאת. אני אומר את זה בלי לפגוע פגיעה כלשהי, נגיד בביילין, או בבורג. הם לא יכלו להיות ראשי ממשלה. חיים גדל ביפו, בשכונות, ויש בו משהו שמחבר אותו עם הוורידים אל הציבור".

זוילי: "רבין אהב אותו מאוד. מידיעה אישית אני אומר, שהוא ראה בו ובאמנון שחק את יורשיו, אבל חיים הוא עקרב ועקרבים מכישים לפעמים גם את עצמם".

אחרי ההפסד של פרס בבחירות התחילה הדעיכה שלכם. ברק הגיע וגנב לכם את ההצגה.

פרץ: "ברק, הדבר הראשון שהוא עשה, שהוא הפיל את כל האשמה של ההפסד בבחירות על חיים".

בורג: "זה התחיל בזה שהוא הקים מטה נפרד כדי לבנות תיק. ואת התיק הוא הפיל על חיים דקה אחרי".

ואז, ביילין, אתה החלטת להתמודד מול ברק. רמון תמך בך?

ביילין: "בדרכו השקטה".

בורג: "לחיים יש שיטות תמיכה משלו".

בורג, רמון תמך בך כשהתמודדת על ההנהגה מול פואד?

בורג: "לא הסתייע לו".

פרץ: "רמון היה אחד האדריכלים, שבתור איש השמינייה, איך לומר, לא רק שלא גיבה את אנשי השמינייה, אלא להפך. חיים היה אצלי שבועיים אחרי שזכיתי בראשות המפלגה ולפני שפרס עבר לקדימה, לשכנע אותי שאסור לי לתת לפרס מספר שתיים, כי הוא יחתור תחתי וידיח אותי בסופו של דבר. לא ידעתי שבאותה עת הם תיכננו מין דרמה כזאת של להעביר את פרס לקדימה. יש הרבה דברים שאני מדלג מעליהם. את זה אני לא שוכח".

רמון: "חודשים ארוכים לפני שעמיר נבחר ניסיתי לשכנע את שרון ללכת למפץ גדול. זה היה חלום של שנים. אמרתי אז לשרון: 'אם תרוץ בפריימריז בליכוד עוד פעם, גם הבן השני שלך יישב בבית סוהר. ופה אין מרכז מפלגה, אין עסקנים, אני מסדר לך מה שאתה רוצה'. אני מצטער על כך שלא תמכתי בבורג. זאת היתה טעות קשה. ביוסי תמכתי, אבל לא הרמתי בשבילו טלפונים, כי גם למען עצמי בקושי עשיתי את זה. התנהגתי כמו נסיך. לא הלכתי לבר מצוות או לחתונות. אני לא כמו עמיר. אני זוכר שיום אחד הוא נסע לחתונה בגליל העליון, וסיים את היום בחתונה בשבט בדואי בדרום. באותו לילה. וכל הכבוד לו, אני לא מזלזל בזה. אם היה לי הדרייב של עמיר, הייתי היום ראש ממשלה לשעבר".

בורג: "חיים הוא הפוליטיקאי הכי מוכשר שהסתובב כאן. במקום בוז'י, הייתי קורא לו היום כדי שיפורר בשבילו את ממשלת נתניהו".

ומי יכול, לדעתכם, להפוך בעתיד לראש הממשלה מטעם המרכז־שמאל ולמלא את הוואקום המנהיגותי?

בורג: "אני חושב שעמיר יכול להיבחר לראש ממשלת ישראל ולנצח באחת ממערכות הבחירות הבאות. אם הוא יהיה ראש ממשלת ישראל, הוא יהיה מהטובים שהיו כאן".

ביילין: "אני לא חושב שיש ואקום מנהיגותי במרכז־שמאל, ואני רואה בבוז'י אדם שראוי להנהיג ושהביא תוצאת שיא בבחירות האחרונות. עמיר הוא איש נדיר, שעם כל הצלקות נשאר על הגלגל, ומי שנשאר על הגלגל יש לו בהחלט סיכוי להגיע למה שהוא רוצה להגיע. הייתי מאוד שמח לחיות במדינה שבה עמיר פרץ ראש הממשלה".

רמון: "עמיר טוב יותר מכל אלה שנמצאים היום במפלגת העבודה, מבוז'י ושלי, והוא יביא תוצאה טובה יותר מהם בבחירות. השאלה אם הוא ינצח בבחירות. לדעתי, הבעיה של עמיר היא שהוא יונה צחורה וגם עלולה להיות לו בעיה עם השבט".

מירום: "האויב הוא אנחנו. האויב הוא תל אביב, האויב הוא הקיבוצים, האויב הוא חיפה, רעננה, הרצליה — כל מרכז הארץ הזאת, שביסודה היא שמנה, מתפרנסת ולא מוכנה לשוויוניות. מי שרוצה להיבחר צריך להתחבר לשאר המדינה וגם לדתיים. ומי שלא יודע להתחבר לצד ההוא, לא יודע לנצח בחירות בישראל. עמיר יכול".

זוילי: "גבי אשכנזי נותן תחושת ביטחון ושייכות והוא הרבה פחות מזוהה עם מזרחיות מעמיר, למשל, או ממני, ואם ייצא מפרשת הרפז הוא יהיה רלוונטי שוב. אני, אגב, בעד לוותר בכלל על המאמץ האלקטורלי בעיירות הפיתוח והשכונות. אין סיכוי בעולם לגייס שם קולות. עמיר הוא אחת מדמויות המופת של העיר שדרות, אבל איזה אחוז תמיכה קיבלנו בשדרות כשהוא היה אחד מראשי המטה של המחנה הציוני בעיירות הדרום? שמונה־תשעה אחוזים?"

דיין: "אני תומכת ביחימוביץ במפלגת העבודה, אבל עמיר הוא היחיד במרכז־שמאל שיוכל לנצח בבחירות". מסאלחה: "אני תומך בבוז'י".

פרץ נותר השריד האחרון בשמינייה שנמצא עדיין על המגרש. בקרוב נדע אם הוא יתמודד נגד הרצוג על ראשות מפלגת העבודה, או יקים, כפי שתיכנן לפני הבחירות האחרונות, מפלגה עצמאית בראשותו. כך או כך, הוא היחיד מהשמינייה שיש לו עדיין סיכוי להיות ראש ממשלה. "אני היחיד במרכז־שמאל שנמצא במצב הפוך מכל האחרים", אמר במפגש בסלון של ביילין. "אני היחיד שצריך לעבוד קשה כדי להוכיח לבסיס של מפלגת העבודה שהם צריכים לתמוך בי. כלומר, אם זה יקרה, יהיה מהפך".

מה אתה אומר בעצם, שאם הקהל הטבעי של המרכז־שמאל הולך איתך, אתה ראש ממשלה?

"לא יודע, עזוב אותי ממושגים כאלה. שלא יהיו אי הבנות: אני לא מבטל את עצמי בפני אף אחד. אני לא מוכן שמישהו במדינה יחשוב שאני בא כקבלן קולות של מישהו, אלא שיכירו ביכולת שלי גם לעצב את החזון ולממש אותו וליישם אותו. אם יהיו לי שותפים שהם ינהיגו, אדרבה ואדרבה, אבל אם תוטל עלי המשימה, אני בהחלט חושב שזאת שעה שמי שרוצה לשנות את המציאות במדינה הזאת, צריך לדעת להקריב גם את הקורבן הנורא מכל".

אתה באמת מאמין שהשתקמת ציבורית ממלחמת לבנון השנייה? מדימוי המשקפת הסגורה?

"במהלך צוק איתן הסתובבתי בארץ. אנשים אמרו לי, אפרופו כיפת ברזל: 'את מה שאתה ראית דרך משקפת סגורה, כל הגנרלים לא ראו דרך משקפות פתוחות'".

===============

המאמר המקורי והמלא פורסם באתר עיתון הארץ

"בנגב ייבחן העם בישראל ומדינתו"
דוד בן גוריון, משמעות הנגב שדה בוקר 17.1.1955

הרשמה לעדכונים

מאז 2004

כבר מעל 19 שנה, הבמה-הרעיונית היא כיכר העיר היחידה עבור חברי מפלגת העבודה.
יצחק רבין - 2014

התחברות

לפרסום מאמרים

אחד במאי