גולדה מאיר, בדיוק מה שחשבתם

הביוגרפיה המעודכנת של ראש הממשלה לשעבר מנסה להאיר את כהונתה באור חדש ...

בבוקר ה-26 בפברואר 1969 צילצל הטלפון בביתה של גולדה מאיר, ומזכירת הממשלה, יעל עוזאי, הודיעה לה על מותו של ראש הממשלה, לוי אשכול. "אוי געוואלד", הגיבה מאיר ומלים אלה מיטיבות גם לבטא את תקופת כהונתה. באותה תקופה, שנה וחצי אחרי מלחמת ששת הימים, רוב ההתנחלויות עוד לא הוקמו ועל כן אפשר היה לסגת מהגדה בקלות יחסית. אך מאיר חששה להמשך שלטונה של מפא"י, והתנגדה אפילו לנסיגה מסיני ומעזה. זו היתה ההחמצה הגדולה בתולדות המדינה. היא הובילה למלחמת יום כיפור.

מקובל לשבח את מאיר על תפקודה בימי המלחמה, אך לבד מזה, הזיכרון הישראלי נטה עד כה להעריך את תקופת כהונתה ככישלון. מירון מדזיני, הביוגרף שלה, מאמין שיש להעריכה מחדש על יסוד חומר שנפתח למחקר ב-19 השנים שיצאו מאז פירסם לראשונה את הביוגרפיה שלה. כבר אז טען שבשנים שקדמו למלחמת יום כיפור, לא החמיצה מאיר את השלום ולטענתו המסמכים החדשים מחזקים הערכה זו.

מדזיני הוא פרופסור אורח בבית הספר לתלמידי חו"ל של האוניברסיטה העברית, לשעבר מנהל לשכת העיתונות ודובר משרד ראש הממשלה, בין היתר בתקופת כהונתה של מאיר.

המהדורה המעודכנת של ספרו יצאה זה עתה ("גולדה - ביוגרפיה פוליטית", הוצאת "ידיעות ספרים") ומצטטת מסמכים ומחקרים חדשים.

"התברר כי לא היו סיכויים ממשיים להסדר ישראלי-מצרי מלא, אלא בתמורה לנסיגה ישראלית מלאה לגבולות ה-4 ביוני 1967 ופתרון הבעיה הפלשתינית", מדזיני כותב, וגם: "היתה זו גולדה מאיר שהניחה את התשתית שאיפשרה התקדמות בתהליך השלום עם מצרים, שהגיע לשיאו בחתימת חוזה השלום בין ישראל ומצרים ב-1979".

שני המשפטים האלה ראויים לקריאה חוזרת. הראשון אומר כמובן, שבתמורה לנסיגה מלאה לגבולות ה-4 ביוני ופתרון הבעיה הפלשתינית, היה גם היה סיכוי להסדר ישראלי-מצרי. המשפט השני משונה עוד יותר, ומחייב, כנראה, להודות למאיר על שדחפה את המזרח התיכון למלחמה, שהרי היא "התשתית להמשך" שאיפשרה את השלום עם מצרים.

למעשה, מאיר לא האמינה בשלום. היא פחדה מהערבים, ופחדים אלה היו קשורים אצלה בזיכרונות הפוגרומים והשואה. היא שללה לחלוטין את האפשרות שחלק מן התביעות הערביות עשויות להיות צודקות. הסכמי השלום עם מצרים, ירדן והפלשתינאים הציגו את הפסימיות צרת האופקים שלה באור נלעג, אך בשנים האחרונות זה השתנה: יותר ויותר ישראלים מדברים עכשיו כמוה ורובם אינם מאמינים בשלום. במבט לאחור, ובייחוד לנוכח המלחמה הנוכחית בעזה, נראה על כן, שמאיר הקדימה את זמנה או לחלופין שישראל לא למדה דבר ב-30 השנים שיצאו מאז מותה.

בתוך כך בולט הדמיון בין ההצדקה שנתנה מאיר להריסת ערי התעלה במלחמת ההתשה של 1969-1970 לבין הריסת עזה בימים אלה: "העדר תגובה יצביע על חולשה ישראלית". עמדתה היתה פשוטה, כותב מדזיני: או אנחנו או הם. השבוע השתמש במלים אלה גם ראש הממשלה אהוד אולמרט.

מפטרים את גבי

גבי היה מחלק לחם בתל אביב. זה היה במחצית שנות ה-20. כעת הוא גיבור אחד הסיפורים שרוביק רוזנטל פירסם בספר חדש ומקסים על תל אביב של פעם. ("האור והקסם"). את הלחם הוביל גבי על חמור קטן. אחרי הצהריים היה הולך לספרייה הציבורית ופוגש שם כמה מגדולי הדור, בהם משוררים ומושכים בעט. חיבה מיוחדת נטה אליו גבר מתולתל שעיניו הרכות רואות הכל והכל שואלים לעצתו, ושמו ברל.

יום אחד הקים ברל עיתון ושמו "דבר". מכיוון שגבי מחלק הלחם נשא חן בעיניו, קרא לו ברל למערכת וביקש ממנו כי מעתה לא יחלק עוד לחם, אלא את גיליונות העיתון. גבי לא היסס. החליף את חמורו בזוג אופניים קלים והחל לחלק את העיתון לתושבי העיר. יום אחד פרצה למערכת אשה נסערת, פרועת שיער. גבי הכיר אותה, הלוא היא רוזה האדומה, הלוחמת את מלחמת הפועלים.

היא התייצבה מול ברל ודרשה לפטר את גבי. "הוא רק בן עשר", אמרה רוזה. ברל אמר שהילד עובד רק בימי החופש הגדול, אך רוזה האדומה בשלה: "ילדים לא יעבדו ובוודאי לא בעיתון פועלי ישראל!" פסקה.

"איש אינו מכריח אותו", התקצף ברל, "ילד חכם שכזה בא הנה, לומד, קורא עיתון, וכל העיר יודעת זאת". אך רוזה איימה שתתאונן באזני "דוד" ויצאה מהחדר כפי שנכנסה אליו, בסערה.

הביט ברל בגבי וגבי הביט בו ושניהם פרשו באחת את ידיהם בחוסר אונים. גבי הוא גבריאל צפרוני, ותיק העיתונאים, כיום בן 96. ברל הוא ברל כצנלסון. רוזה האדומה היתה אמו של יצחק רבין. דוד היה בן-גוריון.

=========

המאמר המלא, פורסם באתר עיתון הארץ בתאריך 16.1.2009.

הרשמה לעדכונים

"במרכזה של ההיסטוריה העברית עומד דבר הגשמת הציונות במלוא היקפה ותוכנה... במרכזה של ההיסטוריה האנושית עומד דבר הגשמת הסוציאליזם במלוא היקפו ותוכנו."
ברל כצנלסון, הצעה לפרוגרמה למפא"י 1928
יצחק רבין - 4111995

התחברות

לפרסום מאמרים

אחד במאי - עמודה ראשית