"מטריה ביום סגריר... יחסים ביטחוניים בין לצרפת לישראל, 1948-1956"

יצחק בר-און (הוצאת אפי מלצר, 633 עמ') כתב ספר שלם שבו תיאר איך בן גוריון הצטרף - בדחיפת דיין ופרס - להרפתקה מסוכנת עם צרפת ובריטניה בתמורה לסיוע צבאי. אלא שעם כניסת דה-גול לתמונה, העניינים השתבשו.

כאשר מדברים בימינו על עסקת רכש גדולה, למשל מטוס הקרב החמקן אף-35, שכנראה יהיה המטוס המתקדם הבא של חיל האוויר הישראלי, אין אפילו צורך לציין כי הכוונה לרכש מאמריקה. אלא שבא תת-אלוף (בדימוס) יצחק בר-און, נספח צה"ל בפאריס (1960-1962) ומזכיר לנו כי בשני העשורים הראשונים של המדינה נשענה עוצמתו של צה"ל על רכש מצרפת, ששיאו בליל 24 ביולי 1956, עת נפרקו בנמל הקישון טנקי אי-מם-אקס צרפתיים, ושעליו חרז נתן אלתרמן בטורו השביעי כי "זה לילה שכיום אין לו תואר ושם... אך כל אשר ראהו... יאמר: ראיתי לילה בו הוכרעה הכף". ("אחד הלילות").

"מטריה ביום סגריר..." אינו שונה מספרים קודמים שעסקו ביחסי ישראל-צרפת בכך שהוא מוקדש כולו למסכת היחסים הביטחוניים בין שתי המדינות, עוד מתקופת טרום המדינה ועד אחרי מלחמת סיני, אלא משום שהוא חושף מערכת סבוכה של מאבקי כוח ויריבויות פנימיות בצד הישראלי: ראש ממשלה דומיננטי (דוד בן גוריון) הנעזר ברמטכ"ל כריזמטי (משה דיין) ומנכ"ל כל יכול של משרד הביטחון (שמעון פרס), הדוחפים אותו למלחמה, כשמולם שר חוץ שוחר שלום (משה שרת). התמונה מסתבכת עוד יותר כשמרחיקים לפאריס, שם מתמרן שגרירה של מדינת ישראל (יעקב צור) בין הנספח הצבאי (עוזי נרקיס) למנהל משלחת הרכש של משרד הביטחון (יוסף נחמיאס), כשמהארץ מגיעים כל העת שליחים של אדונים שונים, שאינם משתפים את הישראלים בסודותיהם. כך ניהלה המדינה את ענייניה האסטרטגיים החשובים ביותר באותה עת, וניכר מבין דפי הספר כי הדבר ממשיך להציק לבר-און, אפילו במרחק יובל שנים.

אחד הפרקים המרתקים עוסק דווקא בתקופה שמעבר לזו התחומה בספר. מדובר בפגישותיו של ראש הממשלה בן גוריון עם נשיא צרפת דה-גול - פגישות שהתקיימו בתקופת כהונתו של בר-און בפאריס, וכנראה הותירו בו את רישומן הגדול. הדיפלומטים ואנשי המודיעין הישראלים עמלו קשה כדי להסדיר את הפגישה הראשונה בין שני המנהיגים, וכשהיא התקיימה, ב-14 ביוני 1960, חיככו הכל ידיהם בשמחה. אחרי קבלת פנים מפוארת באליזה התפתחה שיחה קצרה בין שני המנהיגים בגן הארמון. .

השיחה נסבה על הגבולות הרצויים לישראל. ארבע שנים קודם לכן, בדיונים הסודיים שהתנהלו בין הישראלים, הצרפתים והבריטים ערב מלחמת סיני בווילה בסוורה, שליד פאריס, כבר שטח בן גוריון את משנתו על ישראל הגדולה (אכן, אותו בן גוריון שהתנגד לכיבושי מלחמת ששת הימים, קרא שם לחלוקת ירדן בין ישראל לעיראק ולחלוקת לבנון בין ישראל והמרונים). האם חזר על כך באוזני דה-גול? כך, לפחות, התרשם נשיא צרפת, שהסיק כי ישראל תרחיב את גבולותיה "כשתיווצר ההזדמנות". הוא הזהיר את בן גוריון "שלא לעשות זאת... צרפת עזרה לכם ותעזור לכם להתקיים, אולם אין היא נכונה לספק לכם את האמצעים לכבוש שטחים חדשים". על רקע זה אפשר להבין מדוע בעקבות מלחמת ששת הימים, השתלח דה-גול בישראל בתוקפנות ואף בגסות: "העם היהודי הוא עם בחירה, בוטח בעצמו ושתלטן".

שלושה ימים אחרי הפגישה הראשונה נפגשו המנהיגים בשנית. שוב היה זה בן גוריון שדיבר במשך רוב המפגש (זהו, כנראה, מנהג שנמשך גם אצל ראשי ממשלה ישראלים נוספים - להתיש את מארחיהם בהרצאות ארוכות), כשלפתע הטיל פצצה: הוא הציע למארחו רעיון לפתרון הבעיה האלג'ירית. אלג'יריה, במשך שש השנים גררה את צרפת למלחמה עקובה מדם והפכה אותה למצורעת בקרב אומות העולם. ומהו אותו פתרון מבריק? על צרפת ליישב באלג'יריה נוער צרפתי חלוצי, כדוגמת החלוצים הציוניים הצעירים, כדי "שיהפוך את אלג'יריה לחלק מצרפת". קל לנחש מה עבר במוחו של דה-גול, שגמר אומר להוציא את צרפת מאלג'יריה, שעשרה חודשים קודם לכן נשא את נאום "ההגדרה העצמית" לאלג'יראים, ושדיכא בכוח את "שבוע המתרסים" שבו התקוממו המתיישבים הצרפתים באלג'יריה נגד הכוונה של ממשלתם להתנתק מאלג'יריה. בשומרו על פני פוקר מילמל דה-גול כי "זהו רעיון גדול וכי אני רושם את הדברים שאמרת", אך לפי יצחק בר-און, "זו היתה מעידה חמורה הגובלת בחוסר טקט ובאי ידיעת המצב לאשורו".

ב-1961 נפגשו שוב דה-גול ובן גוריון, ובישראל התקבלה בצהלה הכרזתו של הנשיא הצרפתי (שהיתה נימוסית, ונועדה לאוזני אורחו בלבד, אך אליבא דבר-און הודלפה מיד על ידי שמעון פרס), על "ישראל ידידתנו ובת בריתנו". אלא שבפועל, ההשלכות המעשיות של הפגישות הללו היו הרבה פחות משמחות. בזיכרונותיו כתב דה-גול כי בעקבות הפגישות הללו עם בן-גוריון "אני מפסיק את הנוהג הנלוז של שיתוף פעולה צבאי בין פאריס לתל אביב, שהוקם מאז מבצע ?סואץ' ושהכניס את הישראלים לכל דרגי המטות הצרפתיים".

זהו הלוז של "מטריה ביום סגריר...". בר-און כתב ספר שלם שבו תיאר איך בן גוריון, שלמרות הרטוריקה הגבוהה שלו היה מדינאי זהיר, הצטרף - בדחיפתם של דיין ופרס - להרפתקה מסוכנת עם צרפת ובריטניה בתמורה לסיוע צבאי צרפתי ששיאו הענקת יכולת גרעינית לישראל. אלא שעם כניסתו של דה-גול לתמונה, העניינים השתבשו. עד כדי כך, שלפי מיכאל בר-זוהר, בפגישתו עם דה-גול נאלץ בן גוריון להתפתל בעניין הכור והבטיח למארחו, בלי למצמץ, ש"אין בכוונת ישראל לבנות נשק גרעיני בכור ההולך ומוקם בדימונה". מכאן ואילך הידרדרו היחסים הביטחוניים עד שאחרי מלחמת ששת הימים הפכו לאמברגו מלא.

בר-און אינו מטיל את האשמה לכך על בן גוריון לבדו. מי שאחראי לכישלון, לדבריו, הוא מנכ"ל משרד הביטחון אז, שמעון פרס, שהוא בבירור אינו רוחש לו אהדה יתרה. "הוא היה ?האדריכל' המוכתר של הקשרים עם צרפת והאורים ותומים של בן גוריון ביחס אליה. הוא היה... המפיק והתסריטן בהצגת היחיד שערך בן גוריון בצרפת של דה-גול. אם צרפת, שהיתה מיוצגת בהצגה זו בדמותו של דה-גול, לא קלטה את המסרים של בן גוריון, הרי האשמה אינה בבן גוריון או בדה-גול בלבד. מי שנושא באחריות יותר מבן גוריון עצמו לרצף כישלונותיו בצרפת הוא שמעון פרס, שניווט והדריך את בן גוריון בדרכו הפתלתלה".

אלא שעם קורטוב של חסד יכול היה בר-און להוסיף כי על אף הכישלונות הללו, לכאורה, הצליח פרס לשמר את שיתוף הפעולה הצבאי עם הצרפתים למרות דה-גול (והשיא - עסקת המיראז'ים ב-1962, שהעמידה לרשות חיל האוויר מטוס עדיף על מתחריו באזור), וכך למשוך עד המעבר לסיוע המאסיבי האמריקאי. ובאשר לכור הנבנה בדימונה, כאן הצליח פרס להערים לא רק על הצרפתים, אלא אף על האמריקאים החשדניים, עד שיכולתה הגרעינית של ישראל היתה לעובדה מוגמרת.

זהו ספר חשוב, שלכאורה עוסק בתקופה רחוקה, אך למעשה שופך אור על הבטים בהתנהלות הישראלית שדומה כי לא השתנו: תחושה של "העולם כולו נגדנו"; גישה כוחנית כלפי השכנים; ראש ממשלה בעל כוח גדול מהרצוי, המוביל מדינה שלמה בלי ששותפיו יידעו לאן; קרע ומאבקים בין משרד הביטחון האדיר, שכוחו היחסי והמוחלט בחברה הישראלית נותר בעינו, לבין משרד החוץ (אם כי ת"ק פרסה מפרידות בין משה שרת לאביגדור ליברמן); תלות במעצמה אחת ונכונות ללכת מרחק רב כדי לרצותה; וכמובן - שמעון פרס הנצחי, שהיה מגיבורי התקופה ההיא וליחו לא נס גם היום. בר-און, בהניחו לפנינו את מפעל חייו, מציע לנו בעצם לקרוא כדי להשתפר.


אורי דרומי הוא מנכ"ל משכנות שאננים

המאמר המלא פורסם באתר עיתון הארץ בתאריך 15.9.2010.

הרשמה לעדכונים

מאמרים דומים

"עלינו ליצור צירוף של נכונות לקרב את המיעוט הערבי ליעודים הדמוקרטיים הפשוטים של המדינה, בלי להטיל על שכמם את מעמסת הציונות."
יגאל אלון, 1959
יצחק רבין - ידיעות אחרונות

התחברות

לפרסום מאמרים

אחד במאי - עמודה ראשית