איפה נמצא היום התותח שהפגיז את הספינה אלטלנה לפני 63 שנה?

בן גוריון קבע שהתותח שירה על ספינת הנשק אלטלנה והטביע אותה ראוי לעמוד ליד בית המקדש, אם ייבנה. אבל איפה הוא נמצא בינתיים? האם זה התותח המשופץ הנמצא במכללה לפיקוד ולמטה, או התותח המוזנח הניצב תחת כיפת השמים במוזיאון של חיל התותחנים בשבטה?

מלחמת העצמאות. 149 שנים אחרי כישלונו של נפוליאון בונפרטה לכבוש את עכו המבוצרת, הצילו כוחות המגן היהודיים את כבודו. "גבעת נפוליאון", תל עפר מתנשא שממנו המטירו תותחי נפוליאון לשווא את פגזיהם, שימש עתה נקודת יציאה לקרב שבסופו נכבשה העיר ההיסטורית. ואולם שמו נכרך במלחמת העצמאות בעטיים של תותחי הרים צרפתיים עתיקים שכונו "נפוליאונצ'יקים", אף שלא היתה להם זיקה לתקופתו. היו אלה התותחים הראשונים שהגיעו על סף הקמתה של מדינת ישראל, ותרומתם היתה רבה בהכרעת הקרב על דגניה א' ו-ב' ובקעת הירדן. אחד מתותחים אלה אף זכה לתואר "קדוש", "התותח הקדוש", בפיו של ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון, דווקא משום שפגע פגיעה ישירה באוניית נשק יהודית בחוף ימה של תל אביב מול מלון "(קטה) דן". לא היתה זו "אש ידידותית", כפי שקורה לעתים בסערת מלחמה, שהרי בסעיף 8 בדו"ח המבצע השגרתי, תחת הכותרת "האויב", רשום: "אצ"ל". אויב יהודי.

הכוונה, כמובן, לאוניית האצ"ל אלטלנה, ששלשום מלאו 63 שנים להעלאתה באש בפגזים של תותחי צה"ל. במשך עשר השנים שבהן כתבתי את ספרי "אלטלנה" (שיצא לאור ב-78'), חיפשתי את התותח ההוא. דגמיו מצויים אמנם במוזיאונים וגם בחצרותיהם של בתים פרטיים, אבל את זה המיוחד, שקודש פעמיים על ידי מנהיג האומה, לא הצלחתי לאתר. ב-23 ביוני 48', בדיווח למועצת המדינה הזמנית (שמנתה 37 חברים ולכן כונתה הל"ז), קבע בן גוריון כי התותח יהיה "ראוי לעמוד ליד בית המקדש אם ייבנה". ב-4 בינואר 50', בנאום פולמוסי בכנסת, אימץ בן גוריון את הניסוח התקשורתי המצלצל "התותח הקדוש". אחרי צאת ספרי לאור, נודע לי כי התותח הוצב במוזיאון של חיל התותחנים בשבטה, בדרום הארץ. מקום ראוי, כל עוד, על פי השקפת בן גוריון, לא נבנה הבית השלישי.

עם מתן אישורו של דובר צה"ל, תא"ל אבי בניהו, יצאתי למסע היכרות עם התותח בלוויית חברי פטר סלע, צלם תקשורת וטלוויזיה ותיק. הענקתי שי למוזיאון של בית הספר לחיל התותחנים - את פקודת ההקמה של החיל מ-12 במארס 48', מסמך שאותו שזפו עיניהם בראשונה.

על פי הרישומים, חמישה "נפוליאונצ'יקים" ראשונים הגיעו לנמל תל אביב בבטנה של אוניית משא פולנית בין ה-6 ל-7 במאי 48'. איני יודע אם "הקדוש" נמנה עם החמישייה הארטילרית הראשונה, או הגיע במשלוחים הבאים, ובסך הכל - 44 תותחים. הם התנייעו על גלגלי עץ כבדים. קוטרם היה 65 מ"מ. מזונם הגיע עמהם: 48,384 פגזי רסס מסוג שרפנל, המכוונים בעיקר נגד בני אדם וזורעים הרס רב בהתרסקותם. בניסויים מוקדמים, כנראה בטרם הוצאו אל החזית בארץ, הוחלט להעדיף שימוש בפגזי חנ"מ (חומר נפץ מרסק), במשקל 2.5 ק"ג האחד. לא מצאתי רישום מוסמך המזהה את סוג הפגזים שהומטרו ב-22 ביוני 48' ממחנה יונה, היום גן הילטון, על המטרה הימית.

נשק לשתי דיביזיות

סיפורה של אלטלנה משוקע עמוק בתקופה שקדמה להקמת מדינת ישראל. ההגנה והפלמ"ח שימשו זרוע ביטחונית של הממסד היישובי. אצ"ל ולח"י (שפרש מאצ"ל) היו ארגונים צבאיים שלא קיבלו את מרותה של הנהגת היישוב, ועל כן כונו "פורשים". לכאורה זיקת אצ"ל היתה להסתדרות הציונית החדשה, הרביזיוניסטית, שפרשה מההסתדרות הציונית העולמית ב-1933 בהנהגת זאב ז'בוטינסקי.

שלוש פעמים (42', 44'-45', 47'-48') ניהל היישוב מרדף אחרי שני הארגונים, בראש ובראשונה נגד אצ"ל, במטרה לכתוש אותם עד דק. בין המרדף השני לשלישי - הכינוי הכולל לכל אחד מאלה היה "סזון", דהיינו עונת ציד - הורה יושב ראש הנהלת הסוכנות היהודית, בן גוריון, לראש המפקדה הארצית של ההגנה, משה סנה, לאסוף את הארגונים הלוחמים כולם תחת קורת גג אחת - "תנועת המרי העברי" (45'). למעשה, מערכות היחסים של הממסד היישובי עם המחתרות נגזרו מתוך חישובים ושיקולים מדיניים והם לוו בחטיפות, בעינויים ובהסגרות לבריטים, בעוד אצ"ל החליט על אי תגובה כדי לא לדרדר את היישוב למלחמת אחים.

עד לפרוץ מלחמת העולם השנייה עסקה תנועת ז'בוטינסקי בהעפלה לא חוקית לארץ ישראל, ואין מחלוקת על ראשוניותה בתחום זה. עם פרוץ מלחמת העולם החליט אצ"ל על שביתת נשק במאבקו בבריטים ומפקדו, דוד רזיאל, ועמו סגנו, יעקב מרידור, אף הצטרפו לבריטים במלחמתם בגרמניה הנאצית. רזיאל נהרג (ב-41') במבצע בעיראק, בהפצצה של מטוס נאצי.

בהתקרב סיומה של מלחמת העולם התמנה מנחם בגין לפקד על האצ"ל. תחת פיקודו הרחיב ארגונו את מערכותיו. ממשלת צרפת איפשרה לשלושת ארגוני המחתרת היהודיים לפעול על אדמתה, בנפרד, ואצ"ל ביקש לחדש את פעילותו שהופסקה בעקבות מלחמת העולם, לשגר עולים, מעפילים כפי שכונו אז. הזרוע התעמולתית של אצ"ל, שפעלה בארצות הברית והעבירה חלק מפעילותה לצרפת, רכשה ביוני 47' נחתת טנקים גדולה מעודפי חיל הים של ארצות הברית כדי להכשירה להפלגה לארץ ישראל, עם עולים, ניצולי שואה שהשתייכו בעבר לתנועת ז'בוטינסקי, ועכשיו התאמנו במחנות של אצ"ל.

פעילות זו התנהלה באטיות רבה, בשל דלילותו של הארגון בכוח אדם ומשאבים. מהצד האחר שיגר בגין ב-1 בפברואר 48' איגרת לאנשיו, בה תבע מהם להשקיע מאמצים ברכישת "ברזל", קרי נשק, משום שהעריך כי גורל היישוב והארץ תלוי במידה רבה בעזרה הצבאית שתגיע מחו"ל. הרעיון היה שלוחמים על נשקם יגיעו לחופי הארץ עוד לפני ה-15 במאי, יום סיום המנדט הבריטי.

אבל כמות הנשק שאצ"ל הצליח לרכוש באירופה היתה מזערית. נציג אצ"ל בפאריס, ד"ר שמואל אריאל, מאבות ההעפלה הרביזיוניסטית, הצליח לפלס דרך לצמרת משרד החוץ הצרפתי, כולל שר החוץ ז'ורז' בידו. הוא היה מוסד של איש אחד, דיפלומט ביישותו, ששיכנע את אנשי שיחו שאם אצ"ל יגיע לשלטון במדינת ישראל בבחירות החוקיות הראשונות, הוא יסייע לצרפת במימוש חלומה לחזור למזרח התיכון. צרפת עדיין היתה רדופת הגירוש המביש שלה ב-46' על ידי בריטניה משליטתה המנדטורית בסוריה ובלבנון, הלבנט, וחיפשה נקם.

אריאל ביקש ממשרד החוץ הצרפתי לספק לארגונו נשק שיספיק לחמש שתי דיביזיות חי"ר: אחת, כוח האצ"ל בארץ ישראל; האחרת, שתוקם על אדמת צרפת באישורה של המדינה המארחת ואשר תגיע לישראל לפני ה-15 במאי. במספרים מוחלטים, כוח אצ"ל בארץ היה קטן מהיקף דיביזיוני, המקביל לאוגדה, אבל באירופה היה ביכולתם של אנשיו לארגן כוח בהיקף כזה. הזמן למימוש היה קצר, מאחר שנותרו רק כ-50 יום עד לסיום המנדט הבריטי. רשימת הנשק המבוקש אמנם נמסרה, אבל ההליך המנהלי היה סבוך. בינתיים הוכרזה מדינת ישראל ואצ"ל, כפי שמנהיגו בגין הכריז, קיבל את מרותה של ממשלתה.

ראשי ההגנה ידעו

שניים ממפקדי אצ"ל בגולה, אליהו לנקין ויעקב מרידור, באו בבהילות לישראל, למסור לבגין הסברים על אי מילוי הוראתו בעניין ההצטיידות בנשק וגיבוש כוח לוחם. עם זאת, דיווחו על מוכנותה של הנחתת, שנקראה אלטלנה (שם-עט שבו השתמש ז'בוטינסקי בעבודתו העיתונאית), ועל המשא ומתן המתקדם עם משרד החוץ הצרפתי. בגין הבין כי אינו פועל בחלל ריק והורה ליצור קשר עם נציגי מערכת הביטחון. אור ל-16 במאי הוזמנו למפקדת אצ"ל בתל אביב - שבאמצעותה קוימו המגעים על שיתוף לוחמי אצ"ל בקרבות - שני בכירי מערכת הביטחון, לוי אשכול וישראל גלילי, ועמם קצין קישור לאצ"ל, דוד כהן. הם שמעו דיווח על אלטלנה, על מקום הימצאה, וקיבלו הצעה לשיתוף פעולה בין שני הגופים לגבי השימוש בנחתת, ואפילו לרוכשה, כדי להשתמש בתמורה לרכישת נשק.

דיווח על הפגישה הועבר לבן גוריון, אשר רשם את פרטיו ביומנו. ואכן, בעקבות פנייה מהממונים עליהם בתל אביב, בדקו אנשי המוסד לעלייה ב' בפאריס את העניין, ביקרו על הנחתת, שוחחו עם נציגי האצ"ל, ולבסוף דחו את הצעותיהם. הנימוק היה כי הנחתת "מסריחה" או "שרופה", דהיינו ידועה הן לבריטים והן לערבים. טיעון זה נדחה כלא ענייני על ידי יהודה בראגינסקי, היסטוריון של עלייה ב', שטען כי כל אוניות המוסד לעלייה ב' החל מ-47' היו "שרופות" ואף על פי כן השתמשו בהן.

אריאל המשיך במגעיו עם משרד החוץ הצרפתי, וב-24 במאי נמסר לו מלשכתו של שר החוץ בידו כי הבקשה לנשק אושרה. ההוראה הועברה לביצוע לכל משרדי הממשלה הנוגעים בדבר, בכללם הצבא הצרפתי. במקביל הוצאה הנחיה ממשלתית לאפשר שהייה בצרפת למועמדים להפליג בנחתת. צריך לציין כי המוסד לעלייה ב' נזקק לשירותיו של אריאל בהשגת אישורי שהייה על אדמת צרפת, ועל פי עדותו של בכיר המוסד, אהוד אבריאל, לימים מנכ"ל משרד ראש הממשלה, נענה ביד רחבה.

ב-1 ביוני 48' נחתם הסכם על מיזוג אצ"ל בצה"ל, שעל פיו יתגייסו חייליו בגדודים מיוחדים, נשקו של הארגון ומקורותיו יועברו כמובן אף הם לצה"ל, ואצ"ל יחדל מפעולות רכש נפרדות. ההסכם, כפי שפורסם, חל על פעילות אצ"ל בישראל ובתחומי פעילות ממשלתה, כאשר אנשי מערכת הביטחון לא העירו כלום על ההליך בפאריס. צריך לדעת כי גורם רם דרג בשירות הביטחון הצרפתי נהג לדווח למוסד, שהיה למעשה הנציג הישראלי הרשמי בצרפת, על קשרי אצ"ל במסדרונות הממשל הצרפתי, בכללם מגעי אריאל עם בידו ואנשי לשכתו.

החלטת האו"ם לכונן הפוגה בקרבות העיבה על ההכנות בצרפת להפלגת הנחתת, שמועדה המדויק היה תלוי בעיתוי קבלת הנשק. בגין ביקש להודיעו על מועד ההפלגה, כדי לקיים את המגעים הנדרשים עם נציגי מערכת הביטחון, אבל במטה האירופי החליטו ליטול את "הסיכון (בהפלגה) שאולי יהיה כרוך בהפרה של ההפוגה". מהצד האחר, שום דבר לא נעלם מידיעת המוסד לעלייה ב', שאנשיו דיווחו על ההתרחשויות כולן לממונים עליהם, בכללם בן גוריון, גלילי ושר העלייה משה שפירא. השאלה היתה אם להתנגד להפלגת הנחתת. הוחלט לא למנוע את ההפלגה. שיירת תובלה של הצבא הצרפתי הובילה את הנשק למתחם העגינה אור ל-9 ביוני. ב-11 ביוני דיווח ראש המוסד שאול אביגור לתל אביב כי המטען הועמס על הנחתת. בד בבד עלו על סיפונה יותר מ-900 מפליגיה.

חיים בן-מנחם, ראש שירות הידיעות של המוסד ולימים המנכ"ל הראשון של דואר ישראל, נקט בחשאי הליכים שהיה ביכולתם למנוע את ההפלגה מבלי שהתכולה והאנשים ייפגעו. הוא טילפן לממונה עליו, אביגור, ששהה בשווייץ, ושאל, "לאפשר לה להפליג?" אביגור השיב, "אין למנוע את ההפלגה".

אף שהדברים מאושרים בחתימתו של בן-מנחם, טען אביגור בעדות נגדית (שתי העדויות נמסרו לכותב שורות אלה) כי לא נשאל אם לעכב את ההפלגה. לדבריו, בעדותו הכתובה, כל שעשה היה, "...הודעתי לארץ את הידוע לי". הוא לא קיבל מהארץ כל הנחיה, חיובית או שלילית.

בגין לא ידע

הנחתת עזבה את נמל מרסי ב-11 ביוני, ערב חג השבועות תש"ח. הפלגתה אפוא לא היתה סודית. אך היא כן הוסתרה על ידי שולחיה, מטה אצ"ל באירופה - אבל מבגין. בהכירם את הקפדתו על חוק ומשפט היו משוכנעים שלו נשאל היה מורה שלא לשגרה, עקב כניסתה לתוקף של ההפוגה בקרבות. לבגין נודע על שיגורה מהאזנה לחדשות בי-בי-סי, ואכן, הוא הורה לעכב את המשך הפלגתה כשהיא כבר היתה בלב ים.

רק כאשר היה ברור שהמסר נקלט על האונייה - היו קשיי קליטה, מערכת האלחוט היתה פגומה - נועד בגין ביוזמתו עם גלילי, אשכול וכהן, במפקדתו, אור ל-16 ביוני, ונציגי אצ"ל באירופה, שהגיעו לארץ עוד לפני ההפלגה, דיווחו בהרחבה על תכולת הנחתת. למחרת נועדו אנשי מערכת הביטחון עם בן גוריון, והוא הורה "להעלותם (את אלטלנה ואנשיה) לחוף לא ידוע", כרשום ביומנו. המקום שנקבע - חוף כפר ויתקין.

עכשיו החלו מגעים על עתיד הנשק. בגין ומפקדתו ביקשו להפריש לשני גדודי אצ"ל שכבר מוזגו בצה"ל והשלישי שבדרך למיזוג את החלק היחסי מהנשק בהתאם לגודלם, וכן להקצות חמישית ממנו לכוחות אצ"ל בירושלים - שבהחלטת 29 בנובמבר 47' מותגה כעיר בינלאומית - ולכן פעלו בה בנפרד כוחות ההגנה, אצ"ל ולח"י, כפופים בעירבון מוגבל למפקד העיר, דוד שאלתיאל. יתרת הנשק יועדה להעברה למחסני הנשק הכלליים של צה"ל.

גלילי הסכים לכאורה לדרישת אצ"ל בעניין ירושלים. אך לפי תיאורו של היסטוריון מפ"ם, מנחם שלח, עשה גלילי תרגיל לבגין: במקום לומר "לאצ"ל בירושלים" דיבר על הסכמה להעברת הנשק לירושלים, ללא אזכורו של אצ"ל, ובגין לא הבחין בכך.

את הבקשה לצייד בנשק את גדודי אצ"ל דחו גלילי וחבריו מכל וכל. בגין דיבר על גאוות יחידה, בהקבלה ללוחמי ההגנה והפלמ"ח שמוזגו בצה"ל על ציודם, שהיה כפול ומכופל מזה שהיה לאצ"ל. אשכול לעג לאצ"ל ושאל, האם באלה גירשתם את הבריטים? עמדת גלילי לא השתנתה. המשאלה האחרונה שנדחתה היתה לשלב בשמירה על מחסני הנשק הצה"ליים, אשר יקלטו את נשקה של הנחתת, לפחות איש אצ"ל אחד.

המצב הידרדר למלחמת אחים. בשבת, 19 ביוני, דנה מועצת מפא"י בהתנגדות מפ"ם לדרישתו של ראש הממשלה ושר הביטחון לפרק את מטה הפלמ"ח. תוך כדי הביקורת הקשה על מפ"ם, תנועת האם הפוליטית של הפלמ"ח, הגיע גלילי לאולם הדיונים בשדרות קרן קיימת (היום בן גוריון) בתל אביב, וביקש להיוועד עם בן גוריון בארבע עיניים. לא איתרתי כל מסמך המתעד את שיחתם, אבל מכתב שהנפיק גלילי אחרי השיחה היווה למעשה סיכום של הדברים, והיה למסמך המכונן בהמשך פעילותם של ראש הממשלה והממשלה בעניין אלטלנה.

גלילי כתב: "לנגד עיני קונספירציה נרקמת... גילוי ראשון של ניסיון לקיים משטר קבע של ארגון צבאי נפרד במדינה... אויבים מבית... הם (אצ"ל) רימו אותנו ולא הודיעו כי הם מכינים אונייה כזאת... עשרים יום אחרי שחתמו על ההסכם שהם מוסרים את כל קשרי הרכש... רמאות חמורה ומסוכנת ביותר ואז החלטנו לא להתעלם מזה... לפתע הודיעו כי האונייה בדרך..."

אלא שעל פי העובדות, לא היתה כאן לא קונספירציה ולא רמאות. כל המידע המוקדם שנאסף על ידי המוסד לעלייה ב' רשום בדיווחיו שנשלחו לארץ וביומניו של בן גוריון. לימים טען בן גוריון כי באותה שבת שמע לראשונה על בואה של האונייה מפי גלילי, טענה העומדת בסתירה לדיווח ביומנו שלו ב-16 ביוני. וכאשר הציג בגין שאלה פומבית לבן גוריון בעניין זה, הפנה אותו בן גוריון לגלילי.

מערכת הדמים התנהלה בכמה חזיתות: בחוף כפר ויתקין, שבו נהרגו שני אנשי צה"ל ואיש אצ"ל אחד. ליד משטרת בית דגן, שם נפלו שני אנשי אצ"ל. בחוף תל אביב, שבו נפלו 13 אנשי אצ"ל ואיש צה"ל/פלמ"ח אחד. בסך הכל נהרגו שלושה אנשי צה"ל ו-16 אנשי אצ"ל, בתוכם כאלה שכבר שירתו בצה"ל או היו בתהליך המיזוג.

למבצע הוקצו תשעה פגזים

בשלב הזה של מלחמת העצמאות היו בצה"ל שלושה גדודי ארטילריה, בבסיס הראשון של חיל התותחנים בפרדס כץ. את סוללות התותחים ניידו בין החטיבות השונות של צה"ל. הסוללה שהוצמדה לחטיבת אלכסנדרוני, שפעלה במרחב התיכון ובכללו חוף כפר ויתקין, שלחופו הגיעה אלטלנה בהוראת שר הביטחון ומערכת הביטחון, נועדה להיערך אל מול "האויב - ריכוזי אצ"ל על חוף הים, מערבית לכפר ויתקין". ההוראה היתה "למנוע פריקת נשק מהאונייה", ו"במקרה של צורך להפציץ את ריכוזי אצ"ל". אלא שבפעם הזאת - 21 ביוני 1948 - לא נדרש צוות התותח לטווח את פגזיו. יותר מ-900 נוסעי האונייה הועברו למחנות עולים ואילו רוב מטען הנשק פורק, נערם על החוף ונאסף למחסני צה"ל. היו גם יחידות שבהסתננות יחידים גנבו כלי נשק למחסני יחידותיהם.

בשיאם של האירועים בחוף כפר ויתקין, שאותם ליווה אולטימטום צבאי לאצ"ל להיכנע, החליט פיקוד אצ"ל לשלוח את מנחם בגין לתל אביב, עיר אוהדת לארגונו, בהנחה ששם יוכל להתבצע משא ומתן רגוע. הנחתת, ועליה בגין, הגיעה לחוף תל אביב, כשהיא מתמרנת מול אוניות חיל הים המבקשות לסגור עליה, ועל פי הוראת מפקד האונייה, אליהו לנקין, העלה אותה רב החובל על שרטון - כנראה שרידי אוניית המעפילים פאריטה שהביא אצ"ל ב-1939.

ב-22 ביוני ניסו גורמים שונים לתווך, אך בן גוריון - באישור הרוב בממשלה, תבע כניעה או הכנעה. הוא דחה כל ניסיון למשא ומתן, והורה לפגוע ב"אויב". הוא הזעיק אליו את מנהל אגף המבצעים במטכ"ל, יגאל ידין, והורה להכניע את אלטלנה בכל דרך אפשרית. ידין תבע לקבל את הפקודה בכתב ("אחת משלוש פקודות ישירות מבן גוריון שאותן ביקשתי לקבל בכתב", סיפר לי ידין), וכאשר קיבל אותה חיבר פקודת מבצע.

ידין הזעיק את מפקד חיל התותחנים, שמואל אדמון (שחלומו לחגוג באותו ערב מסיבת יום הולדת לבתו הקטנה שלומית גז עכשיו), אל מטהו, ב"גבעה" ברמת גן, ונתן לו קווי מתאר. סגנו של אדמון, מאיר אילן, הורה לאשר גונן, מפקד מחלקת הנפוליאוניצ'יקים, להקצות לפעולה שניים מתוך סוללה בת ארבעה תותחים.

שני התותחים הובאו למחנה בן עמי, היום מסוף האוטובוסים בקרן הרחובות ארלוזורוב-דרך נמיר בתל אביב, והובלו דרך רחוב ז'בוטינסקי - שאלטלנה נשאה את שם העט שלו - אל מחנה יונה שנשק לבית הקברות המוסלמי, היום גן הילטון. משני התותחים נבחר "מס' 1". מפקד צוות התותח היה הלל דלסקי, לימים חתן פרס ישראל בחקר הספרות הכללית, שאביו, יוסף, היה מנהיג תנועת ז'בוטינסקי בדרום אפריקה. דלסקי וצוותו הוערכו כטובים בתחומם וכך נבחרו לבצע את המשימה.

דלסקי ורוב אנשיו ביקשו לשחררם מהמשימה. הם שטחו את בקשתם כקולקטיב וכפרטים לפני מפקד חיל התותחנים וסגנו, אך נדחו. הם חזרו אל עמדתם בחריקת שיניים. התותח הוצב כך שצוותו לא ראה את אלטלנה והסתמך על הטיווח, אבל מונרו פיין, רב החובל האמריקאי של אוניית הנשק, שהשיט אונייה דומה במלחמת העולם והיה פטריוט ציוני, הושיט את המשקפת למפקד האונייה, אליהו לנקין, לימים חבר הכנסת הראשונה ושגריר בדרום אפריקה, ואמר: "תסתכל צפונה, שם מציבים תותחים".

דו"ח המבצע, שעליו חתום אשר גונן (אז בלכר), מפקד מחלקה ג' בגדוד 1 שדה, ציין במפורש שההוראה היתה לפגוע באונייה (בניגוד לטיעון ששיגרו פגזי התראה). למבצע הוקצו תשעה פגזים.

הירי החל בשילוח פגזים לאיכון טווח פגיעה, החל מ-1,500 מטר, תוך צמצום המרחק עד ל-850 מטר. בנקודת ציון זו "ניתנה (הוראה) אש תכליתית - שלושה כדורים אש תותחים". אחרי הפגז השני של אש תכליתית, כתוב בדו"ח, הופסקה האש לפי פקודת קצין המבצעים של חיל התותחנים. פגז התכלית השלישי כבר לא נורה. "20 דקות אחרי הפסקת האש נשמעו התפוצצויות כבירות, והאונייה עלתה באש".

אווירת מרידה

על סיפון האונייה נמצאו כעבור זמן שתי גופות שרופות של עולים מקובה. אחד מהם זוהה לפי טבעת זהב שעל אצבעו. פצוע שהורד מהאונייה מת בבית החולים. לא ברור כיצד נהרגו עשרת האחרים, אם על הסיפון, אם בעת שקפצו מהסיפון הבוער לים, או בעת ששחו לחוף מבטחים. בגין ביקש להישאר על הסיפון עד לרדת אחרוני האנשים שעליו, ואכן ירד בין האחרונים. "הוא נראה כאדם שעולמו חרב עליו", העיד יואל קמחי, שהשיט את החסקה שעליה ישב בגין.

באחד מימי האזכרה להרוגי אלטלנה בחוף הים ראיתי מחזה קורע לב: גבר מבוגר כרע ברך מול הים ואמר בקול בוכים: "נקראתי למטה הפלמ"ח במלון ריץ שהשקיף לים בעת שאירעה הטרגדיה. נצטוויתי לירות לעבר אלה שמילטו את נפשם. יריתי. איני יודע אם פגעתי, אם פצעתי, אם הרגתי, אולי כן אולי לא, אבל יריתי בניצולים. אני מבקש סליחה ומחילה".

היה זה אורי ירום, לימים אל"מ, מקים טייסות המסוקים של צה"ל, המקפיד לבוא בכל שנה לאזכרה הנערכת ליד קבריהם של חללי אלטלנה בנחלת יצחק. אחד מקרב העשרה היה, על פי רישומי הש"י, שירות הידיעות של ההגנה, סוכן שהושתל בתוך אצ"ל, וקבור עד היום בחלקת חללי אלטלנה. מפקד אצ"ל, מנחם בגין, שהיה על סיפון האונייה, היה יעד לכדורים אלה. בכך הודה יצחק רבין בספרו "פנקס שירות". רבין, אז מפקד חטיבת הראל שלחמה בירושלים, נקלע לכל האירוע באקראי, ופיקד על הכוח במטה הפלמ"ח, שהיה ממוקם במלון ריץ.

התותחים הועברו אחרי מלחמת העצמאות לבית הספר לתותחנים בשבטה. אחד שופץ והוצב במוזיאון מקורה. השני, טעון שיפוץ, הוצב במוזיאון פתוח בשבטה, ומאוכל בהדרגה. לכל אחד מהם הוצמדה בעת ייצורו טבלת מתכת שעליה רשומים פרטי זהותם, מס' 388 ומס' 1065, שנות ייצור 1916 ו-1918. בהרצאה שנשאתי במכללה לפיקוד ולמטה סיפרתי את סיפור התותחים, ומפקד המכללה, תא"ל נועם תיבון, פעל להעברת התותח המשופץ למתחם המכללה. "מלמדים אצלנו את פרשת אלטלנה, אז מן הראוי שאחד מסמליה יהיה אצלנו", אמר תיבון. לצדו של התותח הוצב שלט "רק לא מלחמת אחים", כלשון הנחייתו של מנחם בגין לאנשיו הן בימי הסזון (44'-45') והן בזמן אירועי אלטלנה.

נראה כי השימוש בארטילריה היה נחפז. אולי כדי לקצר הליכים. הנחתת נחתה על שרטון. על סיפונה היו כשני מנייני אנשים. רוב נשקה הורד בחוף כפר ויתקין. בבטנה נשארו מעט רובים, נושאי-ברנים ועוד סוגי נשק קל. אפשר היה להטיל עליה מצור ימי ולקיים מעליה פטרולים אוויריים, תוך הסכם עם משקיפי האו"ם שהחלו לגלות עניין בהפרת כללי ההפוגה ונציגי הממשלה החלו לנהל עמם מגעים. אבל נראה כי הצמרת המדינית ביקשה להשיג את הכניעה מיד, משום שגם בחיל הים וגם בחיל האוויר החלה להתפשט אווירת מרידה נגד הפקודה של מלחמת יהודים ביהודים. מתנדבי חו"ל בחיל הים ובחיל האוויר איימו כי יחזרו לארצותיהם אם מלחמת אחים זו תימשך. ביחידות אחרות היו סירובים רבים והמסרבים הועמדו לדין.

זוהי פרשה סבוכה, שהיום, כעבור 63 שנה, אפשר להצטער ששר המשפטים, יעקב שמשון שפירא, דחה בכתב (באוגוסט 71') את בקשתם של שני האישים שעמדו משני עברי הפרשה, מנחם בגין, כמפקד אצ"ל, וישראל גלילי, כנציג מערכת הביטחון ואיש הקשר לראש הממשלה ולשר הביטחון, לחקור אותה בוועדת חקירה משפטית. נימוקי הדחייה של השר היו משפטיים, אך הוא גם פיקפק באפשרות לאתר שופטים נקיי דעת בפרשה זו, שעשנה מסרב להימוג.

הביוגרף של בן גוריון, ד"ר מיכאל בר-זהר, כתב בספרו כי ראש הממשלה "ניצל (את האירוע) עד לחיסול חשבונו (ארוך הימים) עם אצ"ל". אליעזר ליבנה, מנהיג בכיר במפא"י, גרס כי חיסולה של אלטלנה נבע מרצונו של בן גוריון להציג את אנשי אצ"ל כ"מורדים במלכות". ואילו גלילי, המנוע המרכזי בהבאת הפרשה אל סף מלחמת אחים, הטיח בבן גוריון, בגלל פירוק מטה הפלמ"ח, כי נימוקיו בעניין זה "מבהילים ומבעיתים כמעט כאותו מכלול הנימוקים שבגללם ירה התותח הקדוש... נימוקים לצידוק אלטלנה שמאלית פוליטית".

ואולי הוא צדק. היה זה דן אבן, מפקד חטיבת אלכסנדרוני, שגילה בשעתו כי אחרי פרשת אלטלנה ובעיצומו של הדיון על ביטול מטה הפלמ"ח, הוזמן לבוא אל יועצו הצבאי של בן גוריון, שלום עשת (אז, פריץ אייזנשטט). הוא נשאל, אם ניתן לסמוך על נאמנות החטיבה לממשלה, אם יוטל עליה להגן על הממשלה מפני ניסיון השתלטות אפשרי של כוחות פלמ"ח.

"סוכם", סיפר אבן בעדות מוקלטת, "שאעמיד אחד מן הגדודים במצב הכן לקראת תזוזה מיידית, למקרה שיקום צורך לתפוס עמדות הגנה סביב המטה הכללי (ב"גבעה" ברמת גן). כוח נייד מתוך הגדוד יועד לתפקידי ליווי. עיבדנו תוכנית כללית לאבטחת גבעת החלמה (נקראה כך בשל בית הבראה שהיה ממוקם בה), משכנם של המטה הכללי ושר הביטחון, שברגיל אובטח רק בידי משמר קטן... עד ביטול פקודה זו כעבור שבועות אחדים, עמד תמיד אחד הגדודים בחטיבתי - גדוד 32, גדוד 33 - במצב של כוננות מיידית במחנה 21. החיילים צוידו בתחמושת חיה והנשק המסייע וציוד מלא הוטענו על גבי כלי רכב מוכנים לתזוזה".

למעשה האשים בן גוריון את ראשי מפ"ם, בעלי ההשפעה המרבית על הפלמ"ח, בניסיון "להפוך חלק מהצבא לצבא מפלגתי, לפלג את הצבא, לפרק את משמעת הצבא בתוך חטיבות מסוימות", מעשים שמשמעותם "סכנה לשלמות המדינה, הסכנה הכי גדולה, שנתעוררה מאז הוקמה המדינה". הדברים נאמרו אחרי פרשת אלטלנה.*

גילוי נאות: בימי המשא ומתן לשלום עם מצרים הושאלתי מ"ידיעות אחרונות" לשמש יועץ תקשורת לראש הממשלה מנחם בגין. לגבי פרשת אלטלנה: מנהל לשכתו של בן גוריון במשרד הביטחון, חיים ישראלי, כתב בספרו האוטוביוגרפי כי בן גוריון העביר אלי, לפי בקשתי, את כל החומר מתיקיו בעניין זה.

תהפוכות היריבים מפרשת אלטלנה נפגשו כעבור שנים בממשלה

ראש הממשלה השישי, יצחק רבין, שפיקד על הכוח במטה הפלמ"ח בתל אביב בעת הירי על אלטלנה, היה זה שפינה ב-77' את מקומו לראש הממשלה השביעי, מנחם בגין, שהיה על סיפון האונייה בעת שהופגזה. משה דיין, שפיקד על גדוד הקומנדו 89 באירוע הדמים בכפר ויתקין וכיוון את האש אל אנשי אצ"ל, היה כעבור 19 שנים לשר החוץ בממשלתו של בגין, ולמעשה איש סודו המרכזי. לכך יש להוסיף שהאלוף יגאל ידין, שקיבל מבן גוריון את ההוראה להמטיר אש תותחים על האונייה, היה סגנו של בגין בממשלתו. עם ישראל גלילי שירת בגין בממשלת 67', כאשר השניים היו תמימי דעים בעניינים מדיניים. ועל הכל, היה זה בגין שבימי ההמתנה ב-67' ניסה לגרום לחילופי שלטון שיביאו לחזרתו של בן גוריון לראשות הממשלה במקום לוי אשכול, שיישאר בממשלה כסגנו. גם כששירתו אישים אלה יחד בממשלה, מעולם לא שוחחו ביניהם על אירועי יוני 48'.

המאמר המקורי והמלא פורסם באתר עיתון הארץ בתאריך 25.6.2011.

הרשמה לעדכונים

מאמרים דומים

"צריך להיות אדם שכל הזמן פועל למשהו ואני אומר אתה תמיד גדול כגודל העניין שאתה משרת ואתה נהייה קטן אם אתה משרת רק את עצמך."
שמעון פרס, ראיון ב-YNET יולי 2005
יצחק רבין - 2008

התחברות

לפרסום מאמרים

אחד במאי - עמודה ראשית