העבדות המודרנית של האתיופים בישראל

דירוג משתמשים: 5 / 5

Star activeStar activeStar activeStar activeStar active
 

השבוע מצוין בארה"ב יום הזיכרון לד"ר מרטין לוטר קינג, לוחם זכויות האזרח האגדי שלחם עבור זכויות הקהילה האפרו-אמריקאית השחורה בארה"ב. האם את מה שלמדו בארה"ב בשנות ה-60 של המאה הקודמת לא השכלנו אנו להפנים בישראל של המאה ה-21? אין הרבה תופעות מכוערות וחמורות בחברה הישראלית כמו הגזענות והאפלייה הקיימות כנגד הקהילה האתיופית. הטיפול ביחס ובזכויות שמגיעות לקהילה האתיופית חייב להימשך הרבה מעבר לתקופה הקצרה בה כל פעם מחדש עולה הנושא הכאוב הזה לסדר היום הציבורי והתקשורתי. קשה לתפוס בכלל שבישראל של המאה ה-21 יהודים שונאים ומדירים יהודים בגלל צבע עורם. קשה עוד יותר להבין מדוע במקום שמדינת ישראל תחבק את העדה האתיופית שעברה תלאות כדי להגיע לארץ ישראל, המדינה עוצמת עין ונותנת לאפליה ולעוני להמשיך ולהכות בקהילה היקרה, הציונית עד כדי להחריד והחשובה הזו.

עבדות מודרנית

"העבדות המודרנית" בעולם המערבי אמנם כבר אינה כוללת חקיקה גזענית כנגד שחורים. יחד עם זאת אסור להתעלם מכך שכיום קיימים סממנים גזעניים אחרים שהם סוציו-אקונומיים, עדתיים ותרבותיים. בעולם הקפיטליסטי המודרני, המוביליות המעמדית הולכת וקטנה, ולכן מרבית אלו שנולדו עניים נשארים ויישארו עניים. כלכלנים רבים מצביעים על קורלציה שלילית בין פערים חברתיים למוביליות חברתית, קרי ככל שבחברה יש פערים חברתיים גדולים יותר, כך המוביליות החברתית היא קטנה יותר, וקבוצות כמו השחורים בארה"ב והאתיופים בישראל שהיו עניות, והגיעו לארצם עניות, ממשיכות להישאר עניות ומצבן לא משתפר, וגם לא צפוי להשתפר כקהילה. ברור שתמיד יש יוצאי דופן, כאלו ש"נהיו דוקטורים" או "קצינים בכירים" או "מהדנסים", אך אבוי לנו להשקיט את מצפוננו ולהיתלות באותם יוצאי דופן ויחידי סגולה ולהשליך מכך ש"האתיופים השתלבו". אבוי לנו, עשינו זאת מספיק למזרחים מעיירות הפיתוח כאשר משך שנים היו בניהם כאלו ש"הגיעו למעלה" אך כקהילות שום דבר לא ממש השתנה. הם נשארו מוחלשים שהמשיכו להתגורר במקומות מוחלשים. כך גם האתיופים היום. הסטטוס הזה ישתנה באמת רק אם יהיה שינוי תודעתי ומבני אמיתי ועמוק בחברה בה אנו חיים, וכן, גם בסדרי העדיפות של הממשלות שמושלות בנו.

בישראל שבה הפערים החברתיים הם מהגדולים בעולם, המוביליות היא גם כן נמוכה מאוד. האתיופים הגיעו לארץ חסרי כל, תוך מעשה ציוני שרבים מאיתנו לא זכו לעשות – לעלות ארצה ברגל תוך צעידה של מאות קילומטרים במדבר. רבים מהם אף עברו שוד, ביזה ולעיתים מקרי אונס והרג. רבים מהם לא שרדו. אחרי הכל הם הגיעו. היום מרביתם עדיין מתקשים לצאת ממעגל העוני ולהשתלב באמת בחברה שלנו וממשיכים כבר למעלה משני עשורים להיות "עובדי השירות" של החברה הישראלית. במידה רבה "העבדים שלנו". רבים מדי מבני הקהילה האתיופית מועסקים על ידי חברות קבלן נצלניות שרומסות את הזכויות שלהם ואת הכבוד שלהם מבלי שהמדינה עושה כלום כדי להגן באמת על זכויותיהם או על כבודם כאזרחים שווי זכויות.

כאילו שלא די בכך, מפלצת הגזענות נגד האתיופים מתעוררת מעת לעת ולובשת צורות שונות. למרות שרק לפעמים היא מרימה את הראש ורואים את פרצופה המפחיד, הבעיה היא שכאשר היא כבר קמה, אף אחד מאיתנו לא באמת מדבר עם המפלצת הזו, מתמודד איתה באומץ, מתסכל לה בעיניים ומכיר בקיומה באמת. כולנו מזדעזעים רק כאשר בתי ספר עושים הפרדה בין תלמידים אתיופים לתלמידים אחרים או כאשר בעלי בית מסרבים להשכיר דירות לאתיופים "כי הם מסריחים", או כשנהג הסעות כסיל מדבר בצורה מזעזעת לתלמידות אתיופיות. אבל כשזה עובר אנו ממהרים לשכוח ולמרק את מצפוננו, שלא לדבר על השתיקה שלנו נוכח העובדה שהקהילה האתיופית אינה מצליחה לצאת מהעוני שבה היא מצויה, ושהיא עדיין לא קרובה ללהיקלט באמת בחברה שלנו. זה כבר פחות מזעזע אותנו ביום יום שלנו. עם זה אנחנו יכולים לישון יותר בשקט. עוצמים עין עצלה מהעובדה שהם הפכו להיות המנקים, השומרים והסבלים של החברה הישראלית, ומכך שהמדינה הפקירה רבים מדי מהם בידיהם של חברות כוח האדם ובעלי ההון שמנצלים את חולשתם ואת קשייה ההשתלבות וההסתגלות שלהם בחברה הישראלית.

הניסיון לתקן את העוולות שנעשו לקהילה האתיופית, אסור שיגיע מתוך טובה שאנו עושים להם כדי להרגיש יותר טוב עם עצמנו, ולא מתוך הפחד התמידי שלנו שגם הקהילה האתיופית תיהפך יום אחד ל"פצצה מתקתקת" (והיא תהפוך). אנו חייבים להם את זה אך ורק בגלל שהם יהודים לא פחות מכולנו, ציונים לא פחות מכולנו (אולי יותר) אבל בעיקר וקודם כל כי הם אזרחים שווי זכויות במדינה הזו. כמוני, כמוך, כמו שאמור להיות ערבי ישראלי, דרוזי שמשרת בצבא, או בדואי בנגב. או כך לפחות היינו רוצים להאמין שאנו צריכים וחייבים להתייחס לכל אלו. בזכות ולא בחסד.

צדק ציוני

היום רצה בטלוויזיה תכנית כישרונות זמר שנקראת "The Voice". הייחודי בתכנית הזו היא שקודם כל שומעים את הזמר או הזמרת מבלי לראות אותם, זאת בכדי שהמראה החיצוני של המופיע לא ישפיע לטובה או לרעה על שיקול הדעת של השופטים. שומעים רק קול ושופטים לפי היכולת לשיר. אם אבות הציונות היו קמים היום מקברם ועושים תכנית כזו על בסיס דומה שהייתה נקראת "The Zionist" , האתיופים היו זוכים במקום הראשון. כי לפני שהם היו רואים אותם, הם היו שומעים רק את סיפורם, קבוצה שעלתה לארץ חסרת כל, חצתה מדבריות וימים, עברה תלאות אין סוף והגיעה לארץ ישראל חבולה וחבוטה על מנת לנשק את אדמת הקודש אליה פיללו והתפללו מאות שנים וכדי לממש חיים בארץ אבותיהם. דקה לאחר שהיו שומעים באמת את קולה הערב של הקהילה האתיופית הם הרי היו מעניקים להם צל"ש על היותם מגה- ציוניים אמיתיים. אך אבוי לרגע בו היה מסתובב הכיסא. ברגע הזה היו אבות הציונות בוחרים לשוב לקברם כאשר היו רואים את פרצופה החלוש, המקופח, החבוט, המופלה והמופקר של הקהילה הכל כך ציונית, צנועה וחשובה הזו, שחלוצית וציונית כמוה ניתן למצוא אולי רק בשנות ה-30 וה-40 של המאה הקודמת.

הכותב הוא מזכ"ל מפלגת העבודה וחבר מועצת העיר ירושלים