אסטרטגיית הבחירות של מפלגת העבודה לכנסת ה20

Thank you for rating this article.

אסטרטגיית הבחירות של מפלגת העבודה לכנסת ה20, פשוטה: כריתת ברית אזרחית עם ערביי ישראל וגיבוש חזית מרכז-שמאל רחבה*.

סקר בחירות 2015

נוכח מגמת הסקרים בחודשים האחרונים והצוברת תאוצה מאז הוכרז על פיזור הכנסת ה19, נוצרה הזדמנות (ייתכן כי היסטורית) לייצר קואליציה בהובלת מפלגת העבודה ולהקים בכנסת ה20 ממשלה בראשות יצחק (בוז'י) הרצוג. אולם וחשוב להבהיר זאת מראש ובהתחשב במציאות הכופה עלינו שיטת הבחירות היחסית-פרלמנטרית, משמעות הקמת קואליציה כזו תהיה "תשלום" פוליטי בויתורים רעיוניים ומעשיים. לכן וראשית כל, על תומכי גוש זה להבין כי ללא "נשיכת שפתיים והכשרת שרצים" שתאפשר זאת - כאילו הצביעו ובחרו השותפים-נעדרים, בארבע שנים נוספות של ממשלת ימין בהובלת הזיווג נתניהו ובנט ועם כל המשמעויות המדיניות, החברתיות והכלכליות.

מהפך - בחירות 2015

באופן אישי וכמי ששנים מתנגד לשותפות בקואליציות ברירת-מחדל ותומך בבנייה מחודשת מתוך עמדה של אופוזיציה לוחמת, נדמה כי אין לנו את היכולת והמותרות לאפשר עוד ארבע שנים של שלטון נתניהו-בנט ולכן הבחירות הקרובות יכולות להכריע את גורלה של ישראל כדמוקרטיה שפויה.

מפת המפלגות בישראל ולמרות השיח החד-ממדי אינה כזו ומתפרסת על לפחות שלושה צירים מרכזים: דת, חברה-כלכה ומדיני-בטחוני (על האופן הנכון בו נדרש למפות את המפלגות בישראל - ראו בהרחבה בתת-פרק 'ביאורים' פה).

לכן, קואליצייה בראשות מפלגת העבודה תהיה חייבת לכלול מפלגות ערביות וחרדיות (אך לא אנטי-ציוניות), ימין חברתי ומדיני מתון (אך לא גזעניות ולאומניות) ומרכז וימין כלכלי (אך לא ניאו-קפיטליסטי חזירי) וכחלק מחזית חברתית-אזרחית-מדינית שתוכל לשנות את המציאות המדרדרת שהנחיל לנו שלטון הליכוד מזה שנות דור.

יש שישפטו מהלך זה על דרך "לאסוף מן היקב ומן הגורן" שאריות ועודפים, אבל לתפיסתי יין איכותי אינו נוצר מזן ענב בודד אלא כתערובת (בלנד) של מספר זנים המאזנים האחד את החומציות של השני.

ההגיון מאחורי האסטרטגיה - מהפך

ההגיון מאחורי האסטרגיה המוצעת הנו מהפך - מחשבתי ומעשי: להפסיק להקפיד על קוצו של יוד רעיוני ולנקוט בגישה של פשרה והתפשרות, לבחור בעשייה ולתפוס את הגה השלטון בשותפות ולא לפנטז על לנווט לבד.

באופן פשטני, נצחון בבחירות בישראל מושג דרך היכולת לגבש קואליציה של מפלגות ולא בהובלת המפלגה הגדולה ביותר (ראו מקרה ציפי לבני בכנסת ה18). נצחון בחברה כה משוסעת, הנו היכולת לחבר קשת רחבה של מפלגות המביאות לשולחן תפיסות רעיוניות שונות ובתמיכתן להקים ממשלה ותוך איתור נקודת שיווי המשקל על מספר צירים (מדיני, חברתי, דת וכו'). בכללי המשחק הנתונים של שיטת בחירות יחסית-פרלמנטרית, משמעות הגדרת נצחון זה הוא אוסף של פשרות ואיזונים על הצירים האמורים ותוך השגת ויתורים מכל צד ועד השגת שיווי משקל כאמור.

יצחק הרצוג וציפי לבני

יתר על כן, בנתוני ההצבעה והמנדטים בכנסת ה19 וה18 ניתן לאבחן כשל מהותי - העדרם של ערביי ישראל מהקלפי. העדרות זו אינה רק כשל סוציולוגי אלא ולמעשה מעבירה לגוש הימין 5-8 מנדטים "בחינם" והיות ולפי חלקם של ערביי ישראל באוכלוסייה הבוגרת (20.7% על פי הלשכה לסטטיסטיקה בישראל - זהירות PDF) מספר המנדטים של המפלגות המייצגות אותם צריך לעמוד על כ24 מנדטים. אולם ובהנתן אחוז הצבעה "סביר" של 75% יש לצפות לכ18 מנדטים לפחות ולא 8 כבכנסת ה19.

יצחק הרצוג וציפי לבני במסיבת העיתונאים בה הודיעו על האיחוד

לכן, אם רק יצאו אזרחיה הערביים של ישראל להצביע ולאו דווקא למפלגות "היהודיות" הרי שיש לחזות כי לפחות 5 עד 8 מנדטים צנועים יתווספו לגוש הערבי (הבהרה: לאו דווקא למפלגות היהודיות - חסל סדר הפטרנליזם היהודי) וכברירת מחדל יתקזזו מגוש הימין - נתון שישנה לחלוטין את תמונת המפלגות בכנסת ישראל וכמעט יבטיח הקמת קואליציית מרכז-שמאל חזקה ויציבה.

עם זאת, עברו וחלפו להן השנים שהערבים הצביעו ללא ציפייה לתמורה ולכן על השמאל ומפלגת העבודה בראשות יצחק הרצוג, להציג מהפך תפיסה היסטורי ביחסו לאוכלוסייה הערבית.

ברית אזרחית עם ערביי ישראל

יושב ראש מפלגת העבודה ומועמדה לראשות הממשלה יצחק (בוז'י) הרצוג חייב לצאת בהכרזה חד משמעית: "בכנסת ה20, כל קואליציה וממשלה בראשות מפלגת העבודה תכלול לפחות מפלגה 'ערבית' אחת ושר אחד מטעמה. זאת כחלק מבקשת 'סליחה' היסטורית שלי ושל חברי מאחיינו הערביים שבמשך שנות דור הודרו ונדחקו החוצה מהחברה האזרחית בישראל. התחייבות זו מהווה את המעשה המכונן שלנו כיהודים וציונים והפרשנות שלנו את מגילת העצמאות המבהירה כי '... מדינת ישראל ... תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות ...'. כמו כן, אתחייב כי מפלגת העבודה בראשותי תשריין במקום 10 ברשימתה נציג ערבי במינוי אישי שלי. בזה, תחודש השותפות ההיסטורית בין המפעל הציוני ובין ערביי ישראל תושבי הארץ" (ציטוט ממגילת העצמאות באתר הכנסת) - הנוסח מובא כהמלצה בלבד.

הכנסת ה19 התאפיינה בשיח ותהליכי חקיקה שהקצינו מאוד את הדרת ערביי ישראל מתוך החברה האזרחית הישראלית ולא משנה אם זו תוגדר דמוקרטית, דמוקרטית ויהודית או יהודית ודמוקרטית (לעניין זה, ראו עמדתי בהקשר מקומו של הר הבית באתוס הציוני). מגמה מסוכנת זו המחזקת את מגמת התרחקות והתבדלות המגזר הערבי מהחברה הישראלית מזה עשור ויותר (בולטת ובאה לידי ביטוי במיוחד באחוזי ההצבעה היורדים במגזר - מקור: אתר "המכון הישראלי לדמוקרטיה" 9.3.15). ראוי, כי מגזר של כ20% מאוכולוסיית מדינה יקבל יחס כשווה בין שווים ולא יידרש לחזר על הפתחים.

גם חשוב לציין, כי התבדלות והתרחקות זו פוגעת בסיכויינו להגיע להסכם של שלום ודו-קיום עם הפלסטינים ועל כל המשתמע מכך ולכן חובה עלינו לחזק ולחבר אלינו בחזרה ציבור זה.

הצבעת ערביי ישראל 1949-2009

אולם וחשוב להדגיש כי ערביי ישראל שבים ומוכיחים כי אין להם בעיה לצאת ולהצביע וכל עוד הדבר נוגע להם ישירות והם מרגישים בלתי-מודרים ובפרט עם נגישות מיידית לעוגת השלטון.

לראיה, אחוזי ההצבעה של מגזר זה בבחירות לרשויות המקומיות לאורך השנים ולמשל "... מבחינתן של 55 הרשויות הערביות שקיימו בחירות מוניציפליות ב-2008 עולה שממוצע ההשתתפות במגזר הערבי עמד על כ-89% ..." (המכון הישראלי לדמוקרטיה, 30.10.13) ולעומת 53.4% בבחירות הארציות ב2009.

כאמור, היכן שהאזרח הערבי מרגיש כי להצבעה שלו יש תמורה הוא מקפיד להשתתף (ראו נתוני קרן אברהם).

אחוזי ההצבעה בבחירות הארציות במגזר הערבי - מגמת ירידה

וכפי שמסבירה דנה בלאנדר מהמכון הישראלי לדמוקרטיה: "... ביישובים הערביים והדרוזיים שיעורי ההצבעה בבחירות המקומיות גבוהים במיוחד והם כמעט כפולים משיעורי ההצבעה ברשויות המקומיות היהודיות. ברוב היישובים הערביים, בלא קשר לגודל, שיעור ההצבעה הוא למעלה מ-80%, ולמעשה כל היישובים שנרשם בהם שיעור השתתפות של למעלה מ-90% הם יישובים ערביים. הסיבה העיקרית לשיעור ההשתתפות הגבוה בקרב הערבים והדרוזים בבחירות לרשויות המקומיות (בניגוד לשיעור ההשתתפות הנמוך בהשוואה לשאר האוכלוסייה בבחירות הארציות) ... היא שבציבור הערבי יש תחושה שהשלטון המקומי הוא הזירה הפוליטית שבה יש לו יכולת השפעה, בניגוד לזירה הלאומית ... הציפייה לתמורה חומרית בעד ההצבעה בהתאם לתרבות הפוליטית של 'חלוקת השלל' ..." (המכון הישראלי לדמוקרטיה, גליון 60).

למען הבהר, הציבור היהודי מתנהג בדיוק באותו האופן ונענה ברצון לצאת ולהצביע כאשר האינטרס והתשלום מיידים וברורים - ראו ציבורי החרדים והמתנחלים.

כך שההצהרה ההיסטורית של מפלגת העבודה וכריתת ברית אזרחית עם ערביי ישראל אמורה להשיג שתי מטרות -

  1. הראשונה, החזרת הציבור הערבי לתוך החברה האזרחית והענקת גישה ישירה ובלתי אמצעית לעוגת השלטון ובאמצעות נציגיו הנבחרים ולא דרך "מתווך" בדמות שר יהודי או ערבי ממפלגה יהודית.
  2. השנייה, הענקת תחושת השפעה וחיבור למוסד השלטוני שתניע את המצביע הערבי לצאת לקלפי ובכך להעביר מספר מנדטים משמעותי מגוש הימין לגוש המרכז-שמאל (ובאופן חד-משמעי, למפלגות הערביות ולאו דווקא היהודיות).

איחוד ואחדות בגוש שמאל-מרכז

מדגם ערוץ 10, בחירות 2015גיבוש קואליצית מרכז-שמאל תחייב את החברים בה לסדרה של פשרות רעיוניות ומעשיות כואבת, אבל הנה מחוייבת המציאות ומתוך מטרה לאתר את נקודות שיווי המשקל על צירי חברה, דת ומדיני-בטחוני להשגת מכנה משותף ויציבות.

ככלל, מגמת הסקרים הכללית מזה תקופה ובפרט מאז ההודעה על פיזור הכנסת ה19 מציגים מגמה ברורה של החלשות נתניהו כמועמד לראשות הממשלה ועד כדי שיוויון בסקר האחרון בו זכה יצחק הרצוג לאמון 22% מהציבור ולעומת 23% מהציבור לנתניהו. למרות שבהתאם לשיטת הבחירות היחסית הקיימת בישראל - נתון זה אינו רלבנטי כלל לתוצאות הבחירות, אך נודה שיש לו השפעה פסיכולוגית עקיפה.

בנוסף, מובחנת התחזקות הדרגתית של גוש המרכז-שמאל ועד כדי הפיכת איחוד העבודה-התנועה למפלגה הגדולה בכנסת ה20.

בחינה וניתוח נתוני הסקרים השוטפים שמפרסם נחמיה גרשוני-איילהו (אנליסט פוליטיקה ותקשורת, מסד נתוני סקרים לבחירות 2015), מראים בברור את קיום מגמות אלו. הנתונים קיבלו חיזוק משמעותי בסקר האחרון שפרסם ערוץ 10 ביחד עם "פנאל המדגם" בראשות ד"ר אריאל גולן ובפיקוח פרופ' קמיל פוקס שחוזה למפלגת העבודה (באיחוד עם התנועה של ציפי לבני) 22 מנדטים, הליכוד (בראשות בנימין נתניהו) 20 מנדטים, הבית היהודי 15 מנדטים, משה כחלון 13 מנדטים, ישראל ביתנו 11 מנדטים, יש עתיד 10 מנדטים, ש"ס 7 מנדטים, יהדות התורה 7 מנדטים, מרצ 6 מנדטים, חד"ש 5 מנדטים, רע"ם-תע"ל 4 מנדטים וקדימה ובל"ד לפי הסקר לא עוברת את אחוז החסימה (אתר נענע10).

בהתחשב בממוצעי הסקרים עד כה ובנוסף אימוץ אסטרטגיית "הברית האזרחית עם ערביי ישראל" שתניב עוד 5-8 מנדטים לגוש המרכז-שמאל קואליציה בהובלת מפלגת העבודה תתאפשר רק תודות להתחברות של מפלגות כגון חד"ש, מר"צ, העבודה, יש עתיד, התנועה, ישראל ביתנו, ש"ס, אגודת ישראל, מפלגת כחלון (שם זמני) ואפילו הליכוד.

לכאורה, זיווג בלתי אפשרי ואולם במציאות של מדינה מרובת שסעים וזרמים היא מחוייבת המציאות. ולו בכדי לשקם מחדש את החברה הישראלית כחברה סובלנית וסבלנית לשונה ולאחר.

ועוד לפני כן, על חברי מפלגת העבודה ובפרט הוועידה שתדרש לאשר - איחוד העבודה-התנועה-קדימה חיוני לבסס את המפלגה גדולה ביותר בכנסת ה20 ובהתאם לכך המחיר שנדרש לשלם בהרכבת הרשימה לכנסת. כפי שמנתחת הפרשנית הפוליטית טל שניידר: "... יש מי שזזים באי נוחות מהצטרפות הקפיטליסטית מראשי המפריטות של המשק (מתקופת עמידתה בראשות החברות הממשלתיות) למפלגה המציגה עצמה כיום כחברתית ביותר. יחד עם זאת, בעשור האחרון לבני כמעט ולא נגעה בנושאים כלכליים-חברתיים ומיקדה את כל הקמפיינים והעיסוק הפוליטי שלה בנושא הסכסוך הישראלי-פלסטיני ובהקשר הזה היא מתאימה לעבודה כמו כפפה ליד, כי בניגוד לכל מנהיגי העבודה היא גם מביאה את השעות הארוכות שלה מחדרי המו״מ ..." (הפלוג, דצמבר 2015).

על פי מודל "תורת המשחקים" שמציג "שיווי משקל נאש" (עוד על המודל בוויקיפדיה) ואימץ תחום "כלכלה פוליטית" של מדע המדינה, אימוץ גישה של "הכול או לא כלום" ובפרט בשיטת השלטון בישראל של בחירות יחסיות והרכבת ממשלה על בסיס חיבור בין מפלגות תנבא כשלון של השמאל להרכיב ממשלה. כי "... נקודת שיווי משקל במשחק היא צירוף של אסטרטגיות השחקנים, כך שלאף אחד מהשחקנים לא משתלם לשנות את התכסיס שלו אם שאר השחקנים אינם משנים את התכסיס שלהם. שיווי משקל נאש אינו בהכרח מצב יעיל ... [לכן] קיים תמריץ לאחד או יותר מהשחקנים להציע תשלום צד לשחקנים אחרים כדי להביא את המערכת למצב יעיל ...".

לכן, חובה בעיקר על מנהיגי מפלגות השמאל לגלות גדלות רוח ולהיות נכונים לפשרות כואבות - הן לאחר הבחירות אך בפרט במהלך מסע הבחירות בו ידרשו להמנע מהכפשת שותפיהם העתידיים (אם מפלגת העבודה ואם מפלגות חרדיות ו\או מהימין המתון).

במציאות הישראלית, מלחמת הכפשות בתוך גוש השמאל מעולם לא תרמה להגדלתו אלא רק לפיצולו והקטנתו ואל למפלגות כמו מרצ לצפות כי השחרת יושב ראש מפלגת העבודה (ראו מקרה שלי יחימוביץ' בבחירות האחרונות) תהפוך אותה למפלגה הגדולה בגוש (וגם אם יתרחש נס זה, הרי שלא תצלח בגיבוש קולאיציה והרכבת ממשלה). ואין באמירה זו כדי לפסול את מקומה ותפקידה החשוב של מר"צ במפה הפוליטית בישראל.

יתר על כן וכך מראה ההיסטוריה - הצגת יו"ר העבודה כלא ראוי, בוגד, לא שמאלן, אנטי סוציאליסט ומיני כינויים אחרים בעיקר דוחפים את מצביעי העבודה למרכז וימינה ולא למרצ והלאה שמאלה. כך, שבכל מקרה גם אין הגיון פוליטי במעשה.

לפיכך ולסיכום, על מפלגות השמאל והמרכז כמרצ, העבודה, התנועה וקדימה להתגייס למהלך היסטורי של כריתת ברית אזרחית עם ערביי ישראל וויתורים רעיוניים ומעשיים ומתוך מטרה חד-משמעית - הרכבת קואליציה רחבה של מפלגות בכנסת ה20 שתאפשר הקמת ממשלה בראשות יצחק הרצוג וסיום שנות שלטונו של יושב ראש הליכוד בנימין נתניהו!

* הבהרה: הרעיון המקורי הוצג עוד בטרם ההודעה הרשמית על האיחוד בין מפלגת העבודה והתנועה ביום רביעי 10.12.14 ופורסם בחשבון הטוויטר פה ובפרט פה של הבמה הרעיונית. לכן, אינו מוצג כצידוק בדיעבד אלא כניתוח תועלתני המתחשב בהווה ולא בעמדות העבר של הכותב שהתנגד לכניסה לממשלות, קואליציות ואיחודים אד-הוק דומים.

"עוני זה לא רק לחם. זה מושג רחב. מי שתופש את בעיית העוני כבעיית לחם הוא צר אופקים. עוני הוא בתרבות בחינוך בתעסוקה. עוני הוא בסולידריות ובעוצמה פנימית"
עמיר פרץ

הרשמה לעדכונים

מאז 2004

כבר מעל 19 שנה, הבמה-הרעיונית היא כיכר העיר היחידה עבור חברי מפלגת העבודה.
יצחק רבין

התחברות

לפרסום מאמרים

אחד במאי