למה בכל זאת אחד במאי

למה בכל זאת 1במאי? כי זה בדיוק הזמן לסולידריות ומאבק על צדק חברתי.

בעוד קברניטי השוק החופשי לועגים לסוציאל דמוקרטים ומתהדרים בהישגי השוק החופשי, אם מעמיקים מבינים״ שלא כל הנוצץ זהב״.

אחוזי אבטלה נמוכים, זה נכון.
אך איכות התעסוקה ורמת ההכנסה משאירה כמיליון עובדים מתחת לקוו העוני.

המדינה עשירה, זה נכון.
אך מאות אלפי קשישים, בתוכם עשרות אלפי ניצולי שואה, חיים חיים של דלות וחרפת רעב ומתלבטים בין תרופה לפרוסת לחם.

בני הפריפריה חוזרים לישוביהם, זה נכון.
אבל מפעלים בירוחם ובדימונה נסגרים מחזירים אותם לימים בהם זעקו התושבים ״לחם עבודה״.

על מגדלי הפאר שנבנים לגבהים דמיוניים אנחנו שומעים כל יום, ובאותה עת ממשיכים לראות את הזוגות הצעירים ממשיכים לנדוד מדירה מושכרת אחת לשניה, או במקרה הטוב גרים אצל ההורים.

אנו ממשיכים להתגאות בכיתות המדע והמצוינות בבתי ספר ברחבי הארץ, אך גם רואים כיצד מאות אלפי ילדים אינם מקבלים את הכלים הנדרשים כדי לממש את יכולותיהם ורואים את ההישגים המדהימים של הכוחות המובילים ברפואה מטיפולים מסובכים ועד לב מלאכותי מודפס, אך כשמגיעים לבתי החולים רואים את המצוקה ואת יקירינו במסדרונות.

חג הפועלים, חג הסולידריות החברתית, זו הזדמנות להשיב אל סדר היום את הנושאים החברתיים לראש סדר העדיפויות בישראל, ואחת המשימות שלנו בכנסת ה-21 היא להציב את המראה הזאת בפני הממשלה, ולדרוש מעשים ולא להסתפק בדיבורים על “כמה טוב כאן”, כי הממוצע מדויק, אך עבור מי שנמצא בתחתית הסולם - המספרים אותם הוא מכיר מראים עוני ללא תקוה.

אלה אינן גזירות גורל. ישראל אינה מדינה ענייה, אך דרושה ממשלה שתזכור את חובתה לאזרחיה ובמקום להסתמך על מפעלי צדקה, תיצור צדק חברתי.

(הכרזה מתוך זכות הצעקה, תערוכת כרזות 1 במאי, 1920-1980 מאת אהרון פרקש)