קצת אחרי הפריימריז לראשות מפלגת העבודה, אני חשה שאני חייבת להתנצל לפני כל מי שהחליטו שעלי לזוז מעט הצדה. באמת, מה חשבתי לעצמי, "ילדה" שמעזה להשמיע קול ברור במגרש השמור לפובליציסטים ופוליטיקאים, ששומרים בקנאות זה לזה על השרביט.
צדק יוסי ורטר ("הארץ", 5.7), כשעמד על כך שהפוליטיקה הישראלית היא בין היחידות בעולם, המעדיף מנהיגים צעירים, שממשיכה להמליך פוליטיקאים ותיקים. ואולם, אבחנה אחת חמקה מעיניו: הפוליטיקה הישראלית ופרשניה הם גם בין היחידים במערב שבשנת 2019 ממשיכים להקטין נשים ולהלעיג עליהן. נשים לא נאבקות, הן "מתקוטטות"; הן לא אסרטיביות, הן "צווחניות". לא פעם העירו לי שהבעיה הפוליטית המרכזית שלי היא, ש"יש לך דעות". רק עיתונאים כמו ורטר עדיין חושבים שזה לגיטימי לכנות חברת כנסת בת 34 (הגיל שבו יצחק רבין היה אלוף פיקוד צפון) "ילדה" ו"פוקימון קרב" (וסלח לי, חתן פרס סוקולוב, שנאלצתי לגגל את המושג החדש), וכל זאת בזמן שבהובלת מי שהאנשים הללו כן תמכו בהם — ישראל והדמוקרטיה הגיעו אל פי תהום.
אלפי חברי מפלגת העבודה הצביעו בעבורי למרות הספינים והמיזוגניה הבוטה והסמויה, כי הם חשבו שאני ראויה להנהיג את המפלגה. לא כי אני אשה, אלא כי הם ידעו שאני אלחם בעבורם ולא ארתע מפני חברי המועדון, הפוחדים משינוי הסדר הישן. הם ידעו שלא הסתפקתי בדיבורים על הגדלת תקציבי הבריאות, אלא חשפתי את המספרים, את השיטה, את העוולות והקומבינות שהממשלה עושה בכסף שלהם, ואז נלחמתי ושיניתי את השיטה מהיסוד. כי אני לא עובדת בשביל ההסתדרות ולא בשביל קק"ל. בניגוד לרבים במערכת הפוליטית אני עובדת למען הציבור ועתידה של מדינת ישראל. למצביעים שלנו נמאס מההתחפשות למשהו אחר, מהשפה המתנצלת והמתחנפת. הם רוצים שהמחנה שלנו יתחיל לנהוג באומץ ויפסיק לפחד.
הבחירות הקרובות יכריעו את עתידה של הדמוקרטיה הישראלית. הרכילות הפוליטית, העוסקת במריבות הפנימיות בין המועמדים במערכת הבחירות, לא מעניינת את הציבור. הוא רוצה לדעת אם נצליח להציל את ישראל ולמנוע ממנה להפוך למדינת הלכה מושחתת, השולטת בשלושה מיליוני פלסטינים והופכת לסיוט של טרור ואפרטהייד. האם ישראל תהיה מדינה שמעניקה תקווה ואופק לצעיריה, או כזאת שבה הם יחפשו את הדרך המהירה ביותר להשיג דרכון זר.
מי שמבין שמדובר בבחירה בין שמרנים וכהניסטים לבין דמוקרטים וליברליים — מבין גם שמוכרחים להתגייס לקרב. קבוצה משיחית וקיצונית בימין השתלטה על הפוליטיקה לא באמצעות חנופה אלא באמצעות בניית כוח במשך שנים, במטרה להכריע את המערכה. לא מדובר בקבוצה שאפשר להגיע אתה לפשרות. על מה נתפשר, על חצי דמוקרטיה? על חצי שלטון החוק? על עוד עשרות שנים שבהן הילדים שלנו ימשיכו להגן על מאחזים לא חוקיים עמוק בשטחים פלסטיניים, במקום לשמור על גבולות מסודרים כמו בכל מדינה נורמלית?
במציאות הפוליטית הנוכחית יש צד אחד שנלחם בכל הכוח ומנסה לרמוס את העמדות, השאיפות והחלומות של יריבו, ויש את הצד השני, שלנו, שעדיין מתלבט אם לצאת לקרב ומה כדאי ללבוש. הבחירות האלה — למרות חום הקיץ המתעתע — הן בחירות על לבה של המדינה שלנו. שיכריעו אם היא תהיה דמוקרטית, יהודית, ציונית, פתוחה וחופשית — או לא. והדבר הכי פרגמטי שאנחנו צריכים לעשות עכשיו זה לקום ולהילחם.
הרבה מלים נשפכות בדיונים על תפקידה של מפלגת העבודה, אך לא הפרשנים יכריעו בעניין זה, אלא הנהגת המפלגה. המפלגה שלי — שאמנם עשתה טעויות בשנים האחרונות, אך גם היתה זו שנלחמה יותר מכל מפלגה אחרת למען האזרח הישראלי, ובעבר ידעה להוביל את המדינה ברגעים המכריעים ביותר שלה — צריכה להחליט שגם עכשיו היא הולכת לנווט, ולהכריע. בשלב ראשון: לאחד את המחנה. בשלב השני, אחרי הבחירות: להקים מחדש את תנועת העבודה ולהפוך אותה שוב למפלגת שלטון.
זה יקרה כשהעבודה לא תהיה רק מפלגה של פוליטיקאים, אלא תנועה עממית, אידיאולוגית, שבונה מחדש את השטח שלה, שחוזרת לפעול בשכונות ולאגד עובדים, שמקימה מכוני מחקר ביטחוניים וכלכליים, מחברת אליה את תנועות הנוער, מכשירה את דור העתיד, מביאה לפוליטיקה צעירים וצעירות ערבים מההיי־טק, הרפואה והחינוך ומגייסת מנהיגוֹת חרדיות, שיחוללו מהפכות בקהילותיהן. מפלגה שבמקום להתבכיין כל כך שהציבור הלך ימינה — קמה והולכת לשכנע את הציבור בדרכה.
כל מי שמוכנים להילחם למען דמוקרטיה, שלום ומדינה שמקבלת על עצמה אחריות על אזרחיה — צריכים להיות אתנו. יש ליצור חיבור חזק בין העבודה, מרצ וישראל דמוקרטית, כדי לבנות שמאל ישראלי חזק. על הנהגת המחנה להיפגש ללא תנאים מוקדמים, עם החלטה ברורה — הולכים ביחד. מובן שכחברת מפלגת העבודה הייתי רוצה שהיא תעמוד בראש — אבל שאלת ההובלה תלויה רק במבחן אחד: איך מגדילים את הגוש. להרכב הזה יש להוסיף תמיכה מבחוץ, בדמות מנהיגים ערבים צעירים ומנהיגות חרדיות, ולאחר צירופה של אורלי לוי אבקסיס, וגם להזמין את ציפי לבני לשוב. גילוי כזה של אחריות יחזיר את התקווה לרבים בציבור שלנו — וכך מתחיל השינוי. כשאנחנו מתחילים להאמין שאנחנו יכולים להיות אלה שיכריעו.
===
הטור המלא פורסם באתר הארץ