עמיר פרץ ראוי לשבחים על התנהלותו האחראית והממלכתית ועל תרומתו לגוש השמאל בבחירות הקודמות. איחוד בין מרצ לעבודה הוא משאת נפשה של כחול לבן, ועלול דווקא להבטיח את מקומו של נציג הליכוד בראש הממשלה. ומטרידה במיוחד העובדה שהביקורת המיותרת על פרץ מונעת אבחון נכון של הבעיה וטיפול במוקד שלה: מרצ.
המרוויחה מאיחוד העבודה־מרצ תהיה כחול לבן, שתוכל לשתות להן מנדטים וכך ייכנסו לכנסת אנשי ימין בקולות השמאל. לא מוצגות הסכנות הטמונות באיחוד בין העבודה למרצ, ואלה עלולות להיות חמורות לא פחות - ברור שהאיחוד יהיה קטן מסך חלקיו: האגף הימני של מצביעי העבודה יעבור לכחול לבן, והאגף השמאלי של מצביעי מרצ יעבור לרשימה המשותפת. יותר אנשי ימין ייכנסו לכנסת בקולותיהם של מצביעי שמאל. איחוד כזה טומן בחובו גם ויתור על כמה מהמצביעים החדשים שנספרו בגוש השמאל־מרכז.
מתוך הטור המלא באתר הארץ:
זאת מערכת הבחירות השנייה ברציפות שמתנהל קמפיין לאיחוד בין מרצ והעבודה. כחלק מהקמפיין הזה מושמעת ביקורת ארסית נגד עמיר פרץ, בשל התעקשותו לרוץ עם אורלי לוי־אבקסיס ברשימה נפרדת. לטענת המבקרים, פרץ שוגה באשליות לגבי יכולתו למשוך מצביעים מקהלים שבאופן מסורתי לא מצביעים לגוש השמאל־מרכז.
ואולם, הקמפיין הזה אינו מבוסס על עובדות. למעשה, עמיר פרץ ראוי לשבחים על התנהלותו האחראית והממלכתית ועל תרומתו לגוש השמאל בבחירות הקודמות. איחוד בין מרצ לעבודה הוא משאת נפשה של כחול לבן, ועלול דווקא להבטיח את מקומו של נציג הליכוד בראש הממשלה. ומטרידה במיוחד העובדה שהביקורת המיותרת על פרץ מונעת אבחון נכון של הבעיה וטיפול במוקד שלה: מרצ.
נתחיל בעובדות: עמיר פרץ נבחר להוביל את מפלגת העבודה באחד מרגעי השפל שלה, עם שישה מנדטים. בבחירות שנערכו פחות משלושה חודשים לאחר מכן הוא שמר על כוחה, אף כי כל מנדט הצריך כ–9% יותר קולות מאשר בבחירות שקדמו להן. העבודה שמרה על כוחה מכיוון שהצביעו לה יותר מ–11% (כ–22,000) יותר משהצביעו לעבודה בראשות גבאי בבחירות הקודמות.
המרוויחה מאיחוד העבודה־מרצ תהיה כחול לבן, שתוכל לשתות להן מנדטים וכך ייכנסו לכנסת אנשי ימין בקולות השמאל.
המצביעים הללו לא הגיעו מהמעוזים המסורתיים של מפלגת העבודה, להיפך. במעוזים המסורתיים של מפלגת העבודה חלה ירידה ניכרת בהצבעה למפלגה. בקיבוצים, למשל, נרשמה ירידה של למעלה מ–20% בהצבעה לעבודה בין שתי מערכות הבחירות; בתל אביב נרשמה ירידה של יותר מ–15%, וברמת השרון נרשמה ירידה של למעלה מ–13%.
אז איך הגדילה העבודה את כוחה האלקטורלי אם פחות ממצביעיה המסורתיים הצביעו לה? התשובה טמונה במעוזי הליכוד. באשדוד הצביעו לעבודה 81% יותר מצביעים לעומת הבחירות הקודמות, באשקלון נרשמה עלייה של 77%, ברמלה 73% יותר, ובקרית מלאכי 149%. את הקולות שאיבדה העבודה־גשר במעוזי השמאל היא קיבלה במעוזי ימין ואף יותר מכך.
עוד נתון הוא, שמרצ גדלה, ועיקר הגידול שלה קרה במקומות שבהם העבודה נחלשה. וכמובן, גוש השמאל־מרכז גדל בשני מנדטים חרף אובדן שני מנדטים של כחול לבן. הנה הסבר שמתיישב עם הנתונים: פלח של מחנה השמאל־מרכז עבר מהעבודה (ובממדים קטנים יותר, מכחול לבן) למרצ — בין אם מרתיעה מפרץ ולוי־אבקסיס, או מתוך התלהבות מהקמת המחנה הדמוקרטי.
שיעור ההצבעה בחברה הערבית גדל, אבל הם הצביעו יותר לרשימה המשותפת ופחות למרצ. מרצ פיצתה על כך ואף גדלה, בזכות קולות של מצביעי כחול לבן והעבודה. כלומר, עמיר פרץ הביא מצביעים חדשים באופן שהגדיל את האלקטורט של העבודה, הגדיל את המרחב האלקטורלי של מרצ ותרם להגדלת גוש השמאל־מרכז. אז על מה מתבססות הבדיות שלפיהן הוא נכשל? והאם מוגזם לבקש מאלה שהזהירו מפני פרץ ולוי־אבקסיס, שלפחות יימנעו כעת מהטפות מוסר?
בבסיס הקמפיין לאיחוד עומדת הטענה כי אם אחת המפלגות (לפי הסקרים, מרצ) לא תצלח את אחוז החסימה גוש השמאל־מרכז יאבד יותר מ–100 אלף קולות ויקטן הסיכוי להחליף את נתניהו בשלטון. משום מה, לסכנה הזאת לא מוצעים פתרונות (למשל להתייחס אליה כסיכון מחושב), ולא מוצגות הסכנות הטמונות באיחוד בין העבודה למרצ, ואלה עלולות להיות חמורות לא פחות.
ברור שהאיחוד יהיה קטן מסך חלקיו: האגף הימני של מצביעי העבודה יעבור לכחול לבן, והאגף השמאלי של מצביעי מרצ יעבור לרשימה המשותפת. יותר אנשי ימין ייכנסו לכנסת בקולותיהם של מצביעי שמאל. איחוד כזה טומן בחובו גם ויתור על כמה מהמצביעים החדשים שנספרו בגוש השמאל־מרכז הודות למאמציו של פרץ בבחירות האחרונות.
המרוויחה הגדולה מאיחוד העבודה־מרצ תהיה כחול לבן. כל עוד שתיהן רצות בנפרד, כחול לבן חייבת להיזהר פן תגרום לאחת מהן ליפול מתחת לאחוז החסימה. ברגע שהן ירוצו יחד, בכחול לבן יוכלו לערוך "משתה" מנדטים חגיגי, כי אין סכנה. תומכי האיחוד הטוענים שגם כך יישארו הקולות בתוך הגוש, מתעלמים מכך שכחול לבן היא ברובה מפלגת ימין וכל קול שעובר ממרצ או מהעבודה לכחול לבן מכניס לכנסת אנשי ימין בקולות השמאל. יהיו לכך השלכות מרחיקות לכת ביום שאחרי נתניהו.
הגדלת כחול לבן על חשבון מרצ והעבודה היא אסון פוליטי לא רק מפני שהיא מגדילה את ייצוג הימין בכנסת על חשבון קולות השמאל, אלא גם כי כחול לבן מצהירה על רצונה בממשלת אחדות עם הליכוד, כולל רוטציה בראשות הממשלה. ככל שתגדל כחול לבן על חשבון מרצ והעבודה תפחת התלות שלה בהן, וייקל עליה להקים ממשלה שבראשה (לפחות במחצית הקדנציה) יעמוד נציג הליכוד.
צודק פרץ באומרו שאיחוד מרצ והעבודה הוא הפתרון הקל. הוא מקטין את הסיכון ליפול מתחת לאחוז החסימה, מאפשר להרבה אנשים לישון בשקט לקראת הבחירות ומשלים עם אובדן קולות רבים לכחול לבן. אך מה שהמחנה זקוק לו אינו המוצא הקל אלא עבודה קשה וסיכונים מחושבים.
האלטרנטיבה שיש לשקול ברצינות היא ריצה בשתי רשימות, העבודה־גשר ומרצ/המחנה הדמוקרטי. העבודה־גשר תדגיש מסרי שמאל כלכליים ותמשוך גם מצביעי "כולנו" ומה שמכונה "קהלים חדשים". מרצ תדגיש מסרי שמאל מדיני ותציף את סוגיית הכיבוש וזכויות האדם.
כחול לבן תיאלץ לרסן את החיזור אחר מצביעי השמאל. מרצ והעבודה יזכירו לציבור שמי שרוצה להבטיח שראש הממשלה יהיה בני גנץ ולא ראש הליכוד, מוכרח להצביע דווקא להן ולא לכחול לבן. הקמפיינים שלהן יתמקדו בתזכורות לציבור שמיתוס "המפלגה הגדולה" הופרך כבר פעמיים, שצריך להתכונן ליום שאחרי נתניהו ועל מצביעי השמאל להחליט אם להכניס לכנסת אנשי ימין או אנשי שמאל. וכן, יהיה שם גם הרבה געוואלד. אין בכך כל בושה. בכל מקרה, יש לראות בפתרון הקל והבטוח של ריצה משותפת מוצא אחרון ואין להיכנע לו רק בשל סחף פופוליסטי.
====
הטור המלא, פורסם באתר הארץ