אני שומע את חברי, את בני משפחתי, את הסקרים ואת מהדורות החדשות. זה כנראה כבר לא סוד שמפלגת העבודה הולכת ונעלמת. אולי כבר נעלמה... אני רואה את תגובות חברי הכנסת והשרים מטעמנו ותוהה מה ההבדל? במה הם שונים? במה הם מיוחדים ובשביל מה לנו לקיים את המפלגה הזו? האם אנחנו אלטרנטיבה שלטונית?
אני עדיין חושב ומאמין שלטובת הישרדותה הדמוקרטית של מדינתנו הקטנטונת רצוי לנו מאד שגם המפלגות המרכיבות את הכוחות הפועלים יהיו דמוקרטיות ככל שניתן. תחרות פתוחה על המנהיגות. מדי פעם צריך לעדכן את הכללים על מנת לשפר את התחרות, לוודא שהיא הוגנת ומאפשרת הזדמנות שווה, שלא נוצרים "כשלי שוק". במרכז הפוליטי, עם נטייה קלה שמאלה, יש מקום למפלגה דמוקרטית שתאגד את כלל הכוחות. אמנם הסקרים היום לא נותנים לנו הרבה סיכוי אבל לאורך זמן נדמה לי שברור לכל שיאיר לפיד אינו המשיח, גנץ אינו באמת אל (גם אם הוא נראה ככה בעיני כמה), ואפילו גבי אשכנזי אינו טלית שכולה תכלת. ברור גם שנבחרות הכוכבים שלהם, שרבים מהם הגיעו ממש מבין שורותינו, נאמנים לפטרון התורן הרבה לפני הנאמנות לערכים ולדרך כלשהי תהא אשר תהא.
אני גם חושב שהבסיס למפלגה חייב להיות ערכי, ברור ונבדל. בנושא הכלכלי קשה יותר לבדל את עצמנו מכיוון שגם הליכוד וגם ש"ס לקחו על עצמם לייצג את השכבות החלשות מבחינה כלכלית. כן אפשר להילחם בריכוזיות ובפערים הגדולים אבל כנראה לא נהיה מאוד מיוחדים בזה ביחס לאחרים.
הנושא המדיני לעומת זאת הוא זירה פתוחה שלא רק שישנו בלבול וחוסר בהירות לגבי הדרך, הרי ברור שכל מפלגה שרוצה להוות אלטרנטיבה שלטונית חייבת לעסוק בו ולשים אותו במרכז. הנושא משפיע ישירות גם על הכלכלה והחברה. אמנם "האזרח הקטן" מתעניין קודם כל ביום-יום ובפרנסה אולם הוא מצביע על סמך ענייני ביטחון ואמון בצדקת הדרך המדינית. עמדת מפלגת העבודה בעניין המדיני בשנים האחרונות הנה מגומגמת, לא ברורה, לא מתעמתת עם אכזבות העבר (אוסלו, הנתקות), מגיבה וחסרה חזון ריאליסטי.
ההתרחשויות והיוזמה של ביבי וטראמפ בנושא הסיפוח, הנם פעולה פרואקטיבית, כמעט אישית, אך בהחלט עלולה להתקבל ולעבור בכנסת. המשמעות תהייה דחייה לשנים רבות את האפשרות שלנו להגיע בעתיד נראה לעין ליחסי שכנות מכבדים עם שכנינו הפלסטינים. אז שמעתי שהיו"ר שלנו מתנגד לסיפוח. אז הוא אמר. אם אנחנו באמת רוצים לעצור את הסיפוח היינו צריכים להיות בוטים יותר: לומר כבר כעת שסיפוח סלקטיבי של אזרחים זה אפרטהייד הלכה למעשה - הפרדה בחוק בין אזרחים. סיפוח = אפרטהייד. הפוך מדמוקרטיה. אם אנחנו רוצים באמת לעצור את הסיפוח צריך לדרוש מביבי לבחור: מדינה פלסטינית מכבדת לצד ישראל או מדינה אחת לכולם. פתרון האמצע המוצע הוא רע ופסול. וכן אפשר וצריך להגיד שהמלך הדמוקרטי הוא עירום - אפרטהייד!
אנחנו כן בעד מדינה פלסטינית מכבדת לצד ישראל. וכן אנחנו לא פרייארים ואנחנו לא סומכים על הפלסטינים שיצליחו בקלות אם רק נדבר איתם ונישא וניתן. הפלסטינים כבר קיבלו אפשרויות להתחלה של מדינה ברצועת עזה וכשלו בכך. יש בינינו שמאשימים את עצמנו בכישלו. נכון שלא תמיד היינו שם לצידם ולפעמים אפילו קילקלנו, אבל יחד עם זה שכנראה לא עשינו הכל טוב, הכישלון הזה הוא בעיקרו של הפלסטינים עצמם. לא קל להקים מדינה ולא קל לקיים אותה, זה אתגר גדול ועד היום הפלסטינים לא הצטיינו בו. ועדיין אנחנו לא צריכים לוותר ולא חייבים לאמץ אותם לתוכנו. כן אנחנו ניתן להם ולנו הזדמנות נוספת, נסייע, לא נוותר, עד שיצליחו. כי זה אינטרס שלנו שהם ימשלו בעצמם.
אז כן צריכה להיות עמדה מדינית ברורה ואמיצה וצריכה להיות תחרות על המנהיגות. מכאן שצריכה להיות קריאה לכלל המפלגות במרכז-שמאל להתאחד ליישות פוליטית אחת: אפשר שיקראו לה "מפלגת העבודה" או "כחול לבן" או "עתיד כחול לבן" או מה שתרצו. צריכות להיות בחירות מקדימות פתוחות וגלויות, גם על הרשימה וגם על המנהיגות. צריך להיות פרגון וצריכה להיות הזמנה כנה לקחת חלק.
עמיר פרץ, אתה כבר לא תהיה ראש ממשלה וזה בסדר. אם תצליח מאד - אולי מפלגת העבודה תעבור את אחוז החסימה בבחירות הבאות. קח לך פרויקט גמר, אתה לא תנהיג אותו ולא תשתתף בתחרות, אתה רק תארגן: איחוי גוש המרכז-שמאל למפלגה דמוקרטית אחת. הזמן את כולן וכולם לקחת חלק, קבע את ערכי היסוד המשותפים, שכנע בצורך שהטובים ביותר יתייצבו לבחירה פנימית ונעמיד נבחרת שלא חבה את הכסא לאדם אחד או שניים.
עוד לא אבדה תקוותנו, אנא ממך.