1. ט' באב לשנה זו - והלב כבד במיוחד. אי אפשר להתעלם מכך שהתרת הדם שמתרחשת בימים אלו כלפי השמאל בישראל וכלפי המפגינים נגד נתניהו בכלל, תסתיים חלילה ברצח. השולחים הם נתניהו והנהגת הימין שמסיתים ללא הרף. מייצרים דה-לגיטימציה. השלוחים הם המוסתים. המכים, המגדפים, הדוקרים. המבצעים.
2. הקול קול נתניהו, אוחנה, רגב ושות' – והידיים ידי לה-פמיליה ושאר הבריונים. אני יודע שתעלה השאלה: כיצד 'העבודה' יושבת בממשלה עם אותם מסיתים ומתירי דם. זו שאלה גדולה. עקרונית. מהותית. לא פשוטה. היא הופכת כל יום את הבטן. גם שלי.
3. חשוב להבהיר: 'העבודה' לא נמצאת בממשלה כדי לעזור לנתניהו ובטח לא כדי לשרת את האג'נדה שלו. היא נמצאת שם כדי להיות משקל נגד לנתניהו. כדי למנוע ממנו לנהל את המדינה לבדו ולעשות בה כבשלו. נתניהו לא הפך את עורו וגם לא יהפוך.
4. שאלת הישיבה בממשלה אינה שלמה ללא התייחסות לכל השיקולים והאלטרנטיבות. האם בהתמודדות מול נתניהו המסית עדיף שחצי ממשלה לא תהא בידיו? שתיק המשפטים לא ישלט על ידו? ששרי העבודה לא יהיו בקבינט הבטחוני ו-ו.שרים לחקיקה? שידיו לא יהיו חופשיות, והימין לא יהיה בעל הבית היחיד של המדינה?
5. זו איננה שאלה שולית, אלא עקרונית. מהותית. ט' באב לשנה זו, שאיננה שונה ממה שעשו נתניהו והנהגת הימין בחודשים שקדמו לרצח רבין ומאז. חובתנו לעמוד מולו. להגן על המדינה. על הדמוקרטיה. חובתנו לבחור את הדרך הטובה והיעילה ביותר לעשות כן, ולבחון עצמנו, באופן חופשי ואמיתי וללא מורא.
...
מעמוד הטוויטר של ערן חרמוני