עייפנו מהנהגה חלולה, מהנהגה אפרורית ללא חזון, מהנהגה שלא מנהיגה – אלא נגררת. הגיע העת להרים את הלפיד, לפני שיילקח, ויימסר, בהכנעה, ללפיד. אני קורא לחברים שלא להכשיר את השרץ שיכתים את ההתיישבות העובדת, ועלול לסתום את הגולל על הרלוונטיות שלה בציבוריות הישראלית. חזרו הביתה אנשי ההתיישבות העובדת! חזרו למפלגת העבודה!
צפיתי ביום שלישי האחרון כיצד אנשים שרוממות ההתיישבות העובדת בפיהם, מכרו אותה, ואת שמה הטוב, עבור נזיד עדשים, במקרה הטוב; לאחד משונאיה הגדולים, יאיר לפיד. לא יכולתי שלא להיזכר בתמונת הסיום של "חוות החיות", מאת ג'ורג' אורוול, עת יושבים החזירים עם בני-האדם, מחוייטים כולם, ואין מבדילים אלו מאלו. חשבתי שבקיבוץ ינקתי מסד ערכי הבנוי על שלוש רגליים – ציונות, סוציאליזם, דמוקרטיה. והדבק המחבר בין כולם, הוא ערך הרעות הידוע. אז חשבתי.
דמוקרטיה, זה בוודאי שלא. "יש עתיד" איננה מפלגה דמוקרטית, היא גם איננה מפלגה במובן המהותי של המילה. היא פלטפורמה להבאת יאיר לפיד לראשות הממשלה, לכאורה. היא מופע של אדם אחד, שקובע את זהות הרשימה, משריין לעצמו את הבכורה; וכפי שעפר שלח יכול להעיד, לא מתכוון להרפות. לחתונה הזאת נכנסו ראשי התנועות המתיישבות. דווקא בשבוע בו הבית של ההתיישבות העובדת, מפלגת העבודה, קידם בברכה כל מתפקד ומתמודד שרצה לקחת חלק בבחירות פנימיות לרשימת המפלגה לכנסת ה-24. לצערנו, אך גם לגאוותנו, המפלגה היחידה לעשות כן.
סוציאליזם, זה בוודאי שלא. יאיר לפיד הוא שונא ידוע של האדם העובד, ושל העבודה המאורגנת בישראל. אדם שמספר בערגה איך אביו היה מביט בבוז על מפגיני האחד במאי, ומעביר לבנו, הוא עצמו, את אותו הבוז; איננו איש שלומנו. רחוק מכך. בכל מדינה מתוקנת, יאיר לפיד ושכמותו הם יריביהם הגדולים של הכוחות הסוציאל-דמוקרטיים, לא בני-ברית פוטנציאליים. לא ניתן לתאר ברית בין בורגנות העיר לחקלאי הכפר אחרת מאובדן ערכים מוחלט. מחיקת זהות שלמה. אם כבר מחפשים בני-ברית בעיר, רמת אביב זה לא המקום להתחיל בו. ניר מאיר חושב, שמעתי אותו, שכולנו התברגנו מזמן. אבי פועל במפעל, אימי בחדר-האוכל. הם לא קיבלו את המזכר מהמזכיר.
ציונות, זה בוודאי שלא. האם יאיר לפיד ציוני? כן, אך ההחלטה להתחבר אליו איננה ציונית. היא איננה ציונית כי היא פחדנית, חסרת מעוף וחסרת חזון. זו ההחלטה הקלה, הפשוטה, החלטה של עלה נידף ברוח. זו איננה החלטה של מנהיג. שוב ושוב מתקבלות החלטות בראשות התנועה הקיבוצית, שלא מבקשות לשנות מציאות, אלא להשלים עימה. תחת כסות של 'ריאליזם פוליטי', מתקבלות החלטות שמביישות פרגמטיסטים אמיתיים. ביסמרק לא איחד את גרמניה עם שבשבות רוח, בן-גוריון לא הקים את ישראל לפי כיווני רוחות או מה שנוח. מדינת ישראל, בצר לי, לא הייתה קמה היום לו נכבדי העדה היו נכבדיה גם אז.
אך לפני רגע היה ניר מאיר יו"ר מחוז הקיבוצים, והוא עדיין מזכיר התק"צ, ויענקל'ה בכר מנכבדי העדה. הם זכו למלוא הכבוד וההערכה. במקום לעמוד בפני החברים, ולתת להם דין וחשבון, כמקובל במחוזותינו; הם בחרו לרוץ ולהתייצב כניצבים לצד לפיד, כמקובל במחוזותיו. לא הופתענו, אך התאכזבנו. התאכזבנו שלא היה להם האומץ להישיר מבט אלינו, ולהסביר. זו לא דרכנו, דרך אמת. זו לא הרעות עליה גדלנו.
עייפנו מהנהגה חלולה, מהנהגה אפרורית ללא חזון, מהנהגה שלא מנהיגה – אלא נגררת. הגיע העת להרים את הלפיד, לפני שיילקח, ויימסר, בהכנעה, ללפיד. אני קורא לחברים שלא להכשיר את השרץ שיכתים את ההתיישבות העובדת, ועלול לסתום את הגולל על הרלוונטיות שלה בציבוריות הישראלית. חזרו הביתה! חזרו למפלגת העבודה!