"מה שמתקבע כלגיטימי בציבוריות זה הקו שלפיו הימין הוא המיינסטרים, וכל מה ששמאל הוא חריגה בוטה ... מקור השיח הרעיל הזה בבנימין נתניהו ... שנבהל מאשה שגדלה בבית מזרחי מסורתי, שלפי הגדרותיו אמורה להיות עמוק בכיסו. ש40 שנות ליכוד הן לא הפתרון, הם הבעיה ... לא אני ולא חברי למפלגה לא נרכין ראש לפניהם. אנחנו גאים בעמדות שלנו".
בסרט "ניחוח אשה" מסביר הלום הקרב פרנק סלייד לסטודנטים הצעירים, שיש רגעים בהיסטוריה, שבהם או שאתה מגלה אחריות, או תופס מחסה. השמאל הישראלי, מאז רצח רבין, תופס מחסה. שלושת הכדורים שנורו בגבו נהפכו לכיתת יורים מטאפורית של בוץ ורפש שבה אנחנו מקווים שאיכשהו נצא חיים, כלומר לגיטימיים.
מה שהולך ומתקבע כ"לגיטימי" בציבוריות הישראלית זה הקו שלפיו הימין הוא המיינסטרים, וכל מה ששמאל הוא חריגה בוטה ממדורת שבט מדומיינת שיצרו ראשי הנהגת הימין. זהו קו שמוחדר ישירות לווריד של הישראלים, מגובה בכלי תקשורת ובעמותות שמקבלות מיליונים דרך תעלות כספים נסתרות מעין הציבור. אל כל אלה חברו גם קובעי סדר היום הציבורי, לרבות מדור הדעות המכובד של "הארץ", שהפך שיח של רדיפה סהרורית בערוץ 20 למאמר שראוי להכביד בו ראש ("מרעאנה, משתמשים בך", נוה דרומי, 17.2). כך הופכים עמדות גזעניות, אמירות שקריות והוצאה אל מחוץ לגדר, ל"עמדות שראוי להקשיב להן" או קולות "מהצד השני". כך שיח רעיל שעד לפני עשור התנהל במחשכים הופך למיינסטרים.
מקור השיח הרעיל הזה בבנימין נתניהו, שמפעיל את שופרותיו. זה לא שאכפת לו שמשרד שבבעלותי ייעץ במשך כמה חודשים לחברי כנסת ערבים ("עבדה כיועצת התקשורת של בל"ד"), הוא פשוט מקווה שהציבור ייבהל. זה השימוש המבעית שהוא עושה בי בתעמולת הבחירות שלו. על תפישת העולם שלי הוא לא ידבר, זה רע לו אלקטורלית, אבל הוא כן יהפוך עבודה של אשה יהודייה עם אזרחים ערבים ללא לגיטימית, פעילות שתובעת הסברים ושבעולם המעוות שנתניהו מתווך לציבור מעידה על כשל מוסרי.
במקום שמובילי דעה יבינו את הסכנה, אני זו שנאלצת להסביר למה זה כן לגיטימי, ולמה חשוב בדמוקרטיה מתפקדת שיהיה ייצוג למיעוט הערבי, ולמה גם הם, לכל הרוחות, ראויים לכתף מקצועית גם אם האצבע שבמורד הכתף לא מצביעה להם.
אבל האמת היא, שנתניהו לא באמת נבהל מעבודה עם ערבים, תשאלו את מנסור עבאס. האמת המטרידה היא, שהוא נבהל מאשה שגדלה בבית מזרחי מסורתי, שלפי הגדרותיו אמורה להיות עמוק בכיסו. אלא שהאשה הזאת מבינה את מה שרבים מבני דורה מבינים — בבחירות 2015, דור וחצי אחרי מהפך 1977, רוב המזרחים לא הצביעו ליכוד — ש–40 שנות ליכוד הן לא הפתרון, הם הבעיה.
הוא גם מפחד שאדם עם לב מתפקד ואגו מטופל יהיה חלק מבית הנבחרים. כי מה בין מישהי כזאת לבין האיש בעל המידות הרעות ביותר שכיהן כראש ממשלה בישראל; איש חסר רגישות וחמלה; איש שמוקף בבני משפחה שחרף הפריבילגיות שלהם עסוקים שעה שעה בהפצת שנאה וארס.
אין בינינו דבר, לבד מהעובדה שכספי המסים שלי, שלכם, שלנו, משמשים אותו בקמפיין השחרה נגדי, נגדכם, נגדנו. החדשות הרעות לנתניהו ויועציו הן, שלא אני ולא חברי למפלגה לא נרכין ראש לפניהם. אנחנו גאים בעמדות שלנו. ואנחנו יודעים: בסוף התקווה תנצח את הפחד.
===
הטור המלא התפרסם באתר עיתון הארץ