לקראת האחד במאי - הזדהו כסוציאליסטים

Thank you for rating this article.

עכשיו כשאנחנו כמעט מתקרבים ל-1 במאי, אני רוצה לנסות לשכנע אתכם – שמאמינים שהדרך לחברה צודקת היא שמאלה - להזדהות כסוציאליסטים/ות.

בשנים האחרונות זו הופכת להיות ההגדרה שאני מרגיש בה הכי בבית, הרבה יותר מסתם "שמאלני" (מילה שאיבדה קשר עם משמעותה המקורית בישראל), ומבלי לנסות להתבדל מקטגוריית-העל הזאת על שלל גווניה. בעיניי לפחות, סוציאליזם היא מטרייה רחבה שאפשר להכניס תחתיה כל מיני תתי-מחנות, שההבדלים ביניהם לא מאוד רלוונטיים בנקודת הזמן הנוכחית, גם אם לעתים מעניין לדון בהם ברמה התיאורטית. אני אוהב לשרטט סביבי את גבולות הגזרה הרחבים האלה, שבתוכם אנחנו לא חייבים להסכים כל הזמן על המודל הסופי הרצוי בעינינו, אבל אנחנו כן מסכימים על הכיוון שאליו עלינו לצעוד, על בעלי הברית שלנו ועל היריבים האידיאולוגיים שעלינו לסמן בדרך לשם.

נכון שהצעדים שאני מציע, לפחות בשלב הראשוני, לקוחים מארגז הכלים הסוציאל-דמוקרטי (כמו הגדלת מדינת הרווחה והשירותים החברתיים, מיסוי שיוביל לצמצום פערים, חיזוק ארגוני העובדים, עצירת ההפרטות והלאמה מחדש של שירותי הרווחה ומשאבי הטבע) – אבל אני עדיין מאמין בחברה סוציאליסטית כאידיאל לחתור אליו. בלאו הכי, אנחנו חיים בדמוקרטיה והדרך לבצע שינויים היא באמצעות שיתופי-פעולה ורפורמות הדרגתיות. גם אם יש לנו חזון ארוך-טווח לפעול לאורו – לא בטוח שנגיע אליו ב-100%. הוא צריך לשמש עבורנו מצפן אידיאולוגי – לא תכנית למהפכה שתתרחש מחר בבוקר.

זו הסיבה שאני מרשה לעצמי לתמרן בין פרגמטיות לבין פלרטוט עם רעיונות רדיקליים יותר, שמאתגרים אותי משמאל ובדרכם רלוונטיים גם עבורי: להיות מושפע מאדוארד ברנשטיין אבל לשמור מקום קטן בלב להשראה מרוחה המהפכנית של רוזה לוקסמבורג (שכנראה לא הייתי מסכימה עם הפוסט הזה...); לאהוב את שלי יחימוביץ' אבל גם את דב חנין; לעקוב באהדה רבה אחר קרן ברל כצנלסון אבל גם אחרי עמודי ממים של צעירים רדיקליים מארה"ב; להיות בתכלס רפורמיסט אבל לא לפחד להישמע מדי פעם כמו מהפכן. זה לא מתוך חוסר היכרות עם ההבדלים – אני מודע לכל הניואנסים – אלא מתוך בחירה מכוונת שלא להתפצל בתוכנו לצודקים-מאוד-איחוד ולצודקים-מאוד-מאוחד, בשעה שאנחנו ניצבים אל מול התהוותו של פאשיזם ומנסים, במאמץ משותף, להחליף דיסקט אחרי עשרות שנות ניאו-ליברליזם (כולל בתוך השמאל עצמו). אני מרגיש חלק מקואליציה של אנשים בעלי מטרות משותפות – מהפעילים הזהירים ביותר למען צדק חברתי ועד לקומרדים מושבעים עם פוסטר של צ'ה גווארה מעל המיטה – שמאמינים בהעדפת האינטרסים של רוב הציבור על פני קומץ בעלי ההון, אנשים על פני רווחים וצדק על פני צדקה. כשאני הולך להפגין למען הסגל הזוטר – ממש לא מפריע לי לעמוד לצד קומוניסטים מעוטרים בפטיש ומגל, גם אם אני באופן אישי מעדיף את השושנה הסוציאל-דמוקרטית.

ובעיקר, אני מאמין שהפחד להישמע רדיקלי ו"אדום מדי" משרת את הצד השני בדיוק כמו הפחד מהמילה "שמאל". במשך שנים, אנשי המחנה הפוליטי שלנו בידלו את עצמם מהשמאל, כאילו אם הם רק יתחמקו מהמילה עצמה – הם יצליחו למחוק גם מהתיוג השלילי המתלווה אליה. ובכן, זה לא עבד. עוד ועוד חלקים במפה הפוליטית תויגו כשמאלנים גם כשהם קראו לעצמם "מרכז", סומנו בעל כורחם כמטרות להסתה של הימין, רק איששו את התפיסה ש"שמאל" זה דבר שפאדיחה להזדהות איתו – ובסופו של יום רק יצאו חלשים וחסרי גאוות יחידה.

בדיוק כך קרה גם עם הסוציאליזם: כשהימין זעק "סטאלין-גולאגים-אדום מפחיד רע" על כל מי שמערער על המדיניות הניאו-ליברלית שלו או מציע רפורמה קלה שבקלות בכיוון השני, היו מי שחשבו שכל שעליהם לעשות הוא להתנער מהתיוג הסוציאליסטי. הם טעו. במקום לתת לימין להכתיב את התדמית שלנו – עלינו להיות מאוחדים וזקופי-קומה תחת החזון המשותף שלנו, לשלוט בעצמנו בנרטיב ולהראות שסוציאליזם זה הרבה דברים חוץ מאיך שהימין מנסה לצייר אותנו.

מה שמוביל אותי לנקודה הבאה: הם בכל מקרה קוראים לנו "סוציאליסטים". כל הצעת חוק שמנסה לשפר ולו במקצת את מצבם של העובדים בישראל – מתויגת עד מהרה כבולשביקית ולקוחה ממשטרים אפלים. כל מאבק חברתי או הצעה למדיניות שתגדיל את הרווחה הכללית של רוב הציבור – זוכה לשלל כינויי גנאי מהלקסיקון של הימין המקארתיסטי. אני מעדיף לדבוק בגישת ה"ריקלימיינג". אם הליברטריאנים משתוללים באינטרנט גם ככה ואם הקפיטליסטים בלאו הכי ממשיכים לראות בכל מקום את רוח הבלהות האדומה מהימים ההם באירופה – פשוט own it. כל עוד המילה עצמה תמשיך להיחשב מגונה – כך גם האידיאולוגיה העומדת מאחוריה, לא משנה כמה נגמגם שאנחנו לא כאלה קיצוניים, ולא משנה כמה הדרגתיות וחלביות יהיו התכניות המעשיות שנציע.

אפשר גם ללמוד מארצות הברית, המקום האחרון שבו היינו מצפים לראות מועמד ריאלי לנשיאות המגדיר את עצמו כסוציאליסט-דמוקרט. אחרי עשרות שנות תעמולה מימי המלחמה הקרה, הוא ועוד כמה פוליטיקאים נחושים ורהוטים הפיחו חיים במילת ה-S המפחידה, יצקו לתוכה תוכן חדש ורלוונטי עבור הצעירים והצעירות באמריקה, ושמו לעצמם מטרה למשוך את המפה הפוליטית שמאלה – במקום התמרכזות בלתי-נגמרת ואיבוד קשה עם האינטרסים של הבוחרים. כמה השראה יש בסיפורי ההצלחה של ברני סנדרס ואלכסנדריה אוקסיו-קורטז, שבנו תנועה על בסיס רעיונות שנחשבו רדיקליים בארצות הברית, סחפו אחריהם ציבור עצום שהרגיש תסכול מהשיטה החברתית-כלכלית הנוכחית, הפיחו תקווה באנשים שהתייאשו מהפוליטיקה וקטפו הישגים מרשימים גם ברמה האלקטורלית וגם ברמת המדיניות. הם עשו זאת בכך שהחזירו לאופנה את הסוציאליזם הדמוקרטי והניפו בגאווה ובצורה משכנעת את הדגל האדום - דווקא בבירת הקפיטליזם העולמי.

ואל תרגישו צורך להבהיר כל הזמן בנימה מתנצלת שאתם חושבים שיש מקום גם לשוק חופשי. תנו לי לגלות לכם סוד: גם הרוב המוחלט של הקפיטליסטים חושבים שיש מקום להתערבות ממשלתית מסוימת ולרגולציה בסיסית. חוץ מקומץ מצביעי זהות, מעטים מהם רוצים להרחיק לכת עד כדי "מדינת שומר הלילה" ולהשמיד כל זכר למנגנוני רווחה שהפכו ברבות השנים לקונצנזואליים. ובכל זאת, הם לא מסתתרים מאחורי הגדרות מרוככות ולא מאזנים כל הצעה שבפיהם עם אלפי הסתייגויות. הם עדיין מזהים את עצמם באופן ברור עם הימין הכלכלי כי הם רוצים כמה שיותר הפחתת מסים, כמה שיותר הפרטות וקיצוצים בשירותים החברתיים, כמה שיותר הסרת רגולציות וכמה שיותר חופש למעסיקים על חשבון הזכויות של העובדים שלהם.

מנגד, אני מזדהה כסוציאליסט כי כתמונת מראה אליהם - הייתי רוצה למשוך את המדיניות הכלכלית כמה שיותר שמאלה. אני הולך בעקבות אידיאל של חברה צודקת שממנו נגזרת גם תפיסת העולם המדינית, הפמיניסטית, הלהט"בית והדמוקרטית שלי. ואם הלב שלכם בשמאל, לא נותר לי אלא להציע לכם חגיגית: תהיו סוציאליסטים, תזדהו כסוציאליסטים, תלבשו בגאווה את הצבע האדום, צאו לרחובות עם סיסמאות פשוטות ונחרצות, ותשמרו גם על הצעות מעשיות וישימות בטווח-הקצר וגם על קשר עין עם הרעיונות הרדיקליים ששומרים על הגחלת האידיאולוגית והדמיון הפוליטי שלנו. נתראה (בלבבות) ב-1 במאי.

===

מעמוד הפייסבוק של אילון טוהר

"עם לא יזכה לחירות אם לא יבטיח חרות שכניו."
קארל מרקס

מאז 2004

כבר מעל 17 שנה, הבמה-הרעיונית היא כיכר העיר היחידה עבור חברי מפלגת העבודה.

הרשמה לעדכונים

יצחק רבין - 2013 אוניברסיטת תל-אביב

התחברות

לפרסום מאמרים

אחד במאי