אדוני יושב ראש הכנסת, חברי וחברות הכנסת, כנסת נכבדה,
אני רוצה לפתוח בשורה התחתונה של הנאום הזה: אתן ואתם שלחתם אותי, אני עובדת עבורכן. הטלפון שלי הוא 052-4441435 ואני כאן בשבילכן ובשבילכם.
אני עומדת כאן היום, אישה צעירה,
בוגרת מחאת 2011, המציינת עשור בימים אלו, כאקטיביסטית ופעילה בחברה האזרחית,
אך עוד קודם לכן, כמי שגדלה בבית המאמין בשלום, חברה צודקת ושוויון.
אבל לפני ומעל הכל אני קודם כל אמא.
כשהבת שלי, רונה-אסתר נולדה, הרגשתי שכל מה שעשיתי עד אז, התנקז אליה,
מאישה הפועלת למען הכלל, למען אידיאל נשגב, זה הפך להיות למענה, למען מה שאני רוצה להשאיר עבורה בעולם הזה.
כשהיא נולדה, קראנו לה רונה-אסתר, על שמן של הנשים החשובות בחיינו.
רונה, על שמה של סבתי, פ'רחה אפללו ולימים סימנה זכרה לברכה,
שהביאה שמחה כל כך גדולה לבית הוריה בפס שבמרוקו, על כן קראו לה שמחה- פ'רחה.
היא היתה אישה של אמת, פשוטה, בעלת טוב לב טהור ומוחלט.
בדיוק כמו בשירו, של סמי שלום שיטרית:
כשנולדה פרְחִיה בדַר אל בֵּיידה
קרתה אותה אמה פרֵחה
שיהיו חיֶיה מלאים שמחה.
פרֵחה שם יפה, אמרה.
פרֵחה שם יפה.
את אהבת חיי, הכרתי דווקא בזירת האקטיביזם המזרחי, של הדור השני והשלישי,
במקום שמבקש תיקון. המבקש צדק, הכרה וריפוי.
כשהקמנו משפחה, החלטנו להכיל את התיקון הזה, כבר בביתנו, ואת אותו השם, שבישראל הפך ללעג ובושה, וסמל לגזענות כלפי נשים מזרחיות.
החזרנו למשמעותו היפה במקור.
קראנו לביתנו רונה, על שם השמחה והאור שהיא הכניסה אלינו, כשם שסבתי הכניסה לבית הוריה.
בגאווה על השם היפה הזה, המלא בתום ואהבה הורית.
על שמה של האישה שאני תמיד נושאת אליה את עיניי, בתפילה והודיה ומתגעגעת אליה כל כך.
אסתר, על שם שתי האמהות שלנו. הנשים שנתנו לנו חיים, על שם אמא שלי, שהחזיקה ידי בלידותיי.
את הנאום הזה, אני מקדישה עבור כל אותן נשים, שלא תמיד האירו את הכתבים בספרי ההיסטוריה, אך היו שם, התוו דרך, לקחו חלק. לחיי הנשים שעשו מהפכות בקול ובשקט, בתודה ובתקווה שההיסטוריה תדע למצוא, להכיר ולהכיל אתכן, את אלו שהיו, אלו שכאן ואלו שעוד יבואו.
הורי, אבי ואסתר, שניהם יוצאי מרוקו, גידלו אותי ואת אחותי נטע, בבית אוהב ומשפחתי.
אבי, איש חינוך, אמנם ניבאו לו בילדותו להיות פייטן גדול, אך הוא הלך אחרי תשוקתו הגדולה, ועוסק בחינוך ושינוי חברתי, כל חייו.
תמיד דיבר איתנו על הכמיהה לשלום, לחיים בשכנות טובה, לצד חינוך לאהבת אדם באשר הוא.
אימי, היא זו שלימדה אותנו שלתת זו מצווה, בלי שיפוטיות או דעות קדומות. לדעת שאם אדם מבקש, עלינו לעזור ולהושיט יד.
גדלתי בבית בו התחנכנו לצדק אך גם צדקה.
בית בו האנושות והאנשים, עומדים יחד, בהלימה והדדיות.
ילדותי במגדל העמק, לימדה אותי מהי קהילה, את הסולידריות של השגרה, של חוויית החיים המשותפת, של אמת פשוטה וערבות הדדית.
חיפה, עירי מבחירה, ממנה יצאתי לפעילות שהביאה אותי עד לכאן.
במועצת העיר, ובכנסת ישראל.
אני שליחה מחויבת לעיר חיפה, למטרופולין הצפוני, זה שפה, הממשלות הקודמות - שכחו.
אהיה פה עבור ציבור שכבר יותר מדי שנים, אין לו כתובת לזעוק את הזנחתו.
המפתח לישראל הצופה פני עתיד, נמצא בצעדים שנעשה למען המרחבים שנשכחו והפקרתו- בריאותית, תעסוקתית, בטיחותית על ידי ממשלות קודמות. ועוד יותר, בממשלות האחרונות, בציניות ואטימות גדולה.
אני עומדת פה היום עם תקווה.
תקווה שנקיים את הציווי החשוב ביותר במשכן הזה, לכונן פה את ישראל של כולן וכולם.
עבור ישראל של אתוס משותף, של שלם המורכב מהפסיפס האנושי המרהיב שלנו.
שלם בו היופי הוא המגוון, והקולקטיב מכיל בגאווה ורצון, מיעוטים, קהילות וחברות שונות.
שנדע להתעלות מעל מנהיגות הממשלה הקודמת, שכל כוחה שאוב מהעמקת שסעים, קטלוג וליבוי שנאות,
ונתמודד באומץ עם המטען המורכב של החברה שלנו. דרך מנהיגות היודעת לגעת ולרפא פצעים עמוקים וקשים.
למען ישראל הדמוקרטית, מדינה עם רשויות ושומרי סף חזקים ויציבים, שלא ניתנים לערעור.
מדינה שלא משלימה עם מציאות בה שליש מהציבור, לא מגיע אל הקלפי, בשל ניכור והיעדר אמון במערכות ובמוסדות המדינה- לעיתים רבות, בצדק.
האחריות לזכות באמון הציבור מוטלת עלינו. זו חובה יום יומית.
למען ישראל של העבודה המאורגנת, המאוגדת והסולידרית, בה האדם העובד הוא חלק פעיל ומשפיע בחברה.
ישראל שבה הדמוקרטיה לא נגמרת בביקור בקלפי, בה כל אזרח הוא בעל הכוח לעצב את חייו, ולבנות את המציאות סביבו, במדינה, במקום העבודה, בשכונה ובכל מקום.
כי דמוקרטיה, היא גם החברה האזרחית ומידת ההשתתפות בה והיכולת של כל אדם להתפרנס בכבוד, ולצפות אל פני האופק.
עבור ישראל של יהדות שוויונית. יהדות של רווחה סוציאלית, המאמינה בציווי לשבת, למנוחה, ולשמיטה של כלל החברה, הסביבה, והטבע. המזהירה אותנו, מהמירוץ היומ-יומי שנכפה עלינו.
ומאותה תחרות וצבירת כוח, שלא פעם, באים ורומסים את האדם ומשאבי הטבע בדרך.
יהדות בה הראייה החברתית היא לא רק צדקה אנושית אלא צדק אלוהי. כי 'חביב אדם שנברא בצלם'.
מקום בו זכויות אדם הן לא עניין שולי ומוקצה, הן אבני היסוד לבניין האומה, לחמלה אנושית.
מזכויות הפליט והעובד הזר, ועד הזכות לקורת גג וחיים בביטחון.
בו משיכה מינית וזהות מגדרית, היא בחירה אישית לגיטימית, וכל תא משפחתי הוא נורמלי.
ישראל, השואפת להיות מקום בו אין אף אדם המודר מהעין. בה השקוף מקבל צבע וצבע הוא לא עול.
מקום בו כל בן ובת אנוש ראויים לחיים בכבוד ללא אפליה, דיכוי ורדיפה.
מנהיג מרד ואדי סאליב, דוד בן הרוש זכרו לברכה, אמר:
"אם לא למדתי,
אם לא הייתה לי אפשרות ללמוד -
אני צריך להקים דור של סבלים?
והאקדמאים, יקימו דור של אקדמאים?
אם אני בור לא יודע קרוא וכתוב,
אולי הבן שלי יהיה גאון? אולי יצא ממנו איינשטיין?"
עבור ישראל של שוויון, בה חינוך טוב, לא עובר דרך עומק הכיס של ההורים, אלא מתוך הכרה ממשלתית בחובה שלנו, לאפשר לכל אחד ואחת, לממש את הכשרונות והיכולות הגלומים בהם, שמקום מגורים, מוצא, מגדר או מעמד אינם יכולים לחרוץ גורלות.
מדינה המבינה שצוואתה הראשית, היא לוודא שחיים בעוני- לא יעברו בירושה.
למדינה בה לא משליכים משפחה אל הרחוב, בה לא שולחים הוצאה לפועל לצלק נפשות,
כאשר מנגד, מוחקים באחת חובות - למי שמשחקים ברולטה על הפנסיות שלנו.
מדינה בה היחס כלפי כל אדם, לא קשור למצב חשבון הבנק שלו.
המשוררת עדי קיסר, כתבה:
"אני
אישה
שהולכת בפחד בלילות,
ברחובות חשוכים, שנקראים
על שם
גברים"
למען ישראל הפמיניסטית, בה סחר בנשים וצריכת שירותי מין תהיה היסטוריה רחוקה, בה אלימות מינית ורצח נשים, הן סוגיות לאומיות שמטופלות מכל היבט, עד למיגורן המוחלט.
ישראל בה נשים מקבלות מקום שווה, בכל זירה. בה הן שוברות כל רצפת בטון המושכת אותן מטה ומנפצות כל תקרת זכוכית מעלה.
ישראל של שלום, עם שכניה ובתוכה. ישראל שלא רק מייחלת לשלום בליבה, אלא רודפת אותו בלהט, ככתוב "בקש שלום ורדפהו".
לחיי ישראל שהיא מדינת רווחה. הוגנת, יציבה, וטובה לכל יושביה.
הכנסת, היא הסנהדרין של ימינו. עיני העם נשואות אלינו. אנחנו חלון הראווה של האומה.
כפי שאמר, ברל כצנלסון, אבי הציונות הרוחנית של תנועת העבודה :
"בנייננו אינו בניין אבנים,
אלא בניין לבבות.
אבן, מונחת במקום שמניחים אותה,
לב האדם תמיד מפרכס, תמיד זע ונע.
בניין זה טעון תמיד התחדשות, בדיקה ובחינה,
ותמיד יש לשאול, האם הקו נטוי לעומת החזון."
הגעתי לפה, לשליחות שאין שניה לה, בשם כל החברים והחברות הצועדות וצועדים איתי דרך, שהם המצפן של השליחות הזו.
אני מבקשת להודות לכל מי שזכיתי שהם בחיי, אשר נעמדו מאחורי, ללא כל היסוס,
לחברות הסוציאל דמוקרטיות ממפלגת העבודה, השותפים מעולם זכויות העובדים והעבודה המאורגנת, השותפות הפמיניסטיות, החברים מחיפה ובכלל, הפעילות למען חיים משותפים ושלום, המאבק המזרחי מאז ועד היום, הפעילים למיגור גזענות, ובמילה אחת - השמאל הישראלי על גווניו הרבים והיפים. לכל אחת ואחד מכן, יש חלק גדול במקום שאני עומדת בו היום, תודתי לכם לעד.
תודה אחת גדולה, ליושבת ראש המפלגה שלי, שרת התחבורה והבטיחות בדרכים, מרב מיכאלי - שהיא זו הראויה באמת לתואר "קוסמת", זו שהשיבה מהמתים, לחיים שוקקים, מפלגה, ותנועה ותודה לחברות וחברי הסיעה שלי.
תודה אחרונה למשפחתי, בה בורכתי, לאבא שלי, שלא ויתר והפציר בי להתמודד, חודש וחצי לאחר לידה,
היה זה הוא שאמר לי, כמו תמיד, שאני מסוגלת, שהוא מאמין בי ויעשה הכל כדי לעזור, וכך היה.
לאמא שלי, שאספה את כל המשפחה להתגייס למשימה, שדואגת לכל פרט, מהגדול לקטן, שנמצאת שם תמיד.
לנטע אחותי היחידה, הקטנה והיקרה מכל ובן זוגה המדהים, דניאל.
וכמובן לך, אבי, אהובי, כי לא הייתי יכולה אפילו להעז לחלום על זה בלעדיך, אתה החבר, בן הזוג, האבא והאדם הטוב ביותר שיכולתי לרצות למסע החיים המשותף הזה.
לילדיי, הלב שלי, רונה- אסתר בת ה-3 וחצי, ואראל- ציון בן ה-7 חודשים, שנולד לתוך החיים החדשים האלה, והאיר את חיינו בקסם שלו, באור גדול.
אסיים בחלק קצר מתוך שירה של
ויסלבה שימבורסקה - Vislava shimborska, מסר אישי לבנות ובני הדור שלי, שרבים מדי מהם אמרו נואש על הפוליטיקה הישראלית:
אֲנַחְנוּ יַלְדֵי הַתְּקוּפָה,
הַתְּקוּפָה הִיא פּוֹלִיטִית.
כָּל הַמַּעֲשִׂים הַיּוֹמְיוֹמִיִּים
אוֹ הַלֵּילִיִּים שֶׁלְּךָ, שֶׁלָּנוּ, שֶׁלָּכֶם
הֵם מַעֲשִׂים פּוֹלִיטִיִּים.
תִּרְצֶה אוֹ לֹא תִּרְצֶה,
לַגֶּנִים שֶׁלְּךָ עָבָר פּוֹלִיטִי,
לָעוֹר גָּוֶן פּוֹלִיטִי,
לָעֵינַיִם הֶבֵּט פּוֹלִיטִי.
כָּךְ אוֹ אַחֶרֶת
לְכָל דְּבָרֶיךָ הִדְהוּד,
לְכָל שְׁתִיקוֹתֶיךָ הִשְׁתַּמְּעוּת
פּוֹלִיטִיִּים.
===
מעמוד הפייסבוק של נעמה לזימי