באחרונה נחשפנו לתמונה עגומה ובעייתית בתחום העבודה המועדפת ("מי באמת מרוויח מכמה חיילים משוחררים שעובדים בתחנות דלק", 14.10, TheMarker).
המציאות שהשתנתה מאז הכנסת תחנות הדלק לחוק עבודה נדרשת יצרה פתח של ניצול לרעה וריקון של החוק מתוכנו. הפער שנוצר בין כוונת המחוקק לביצוע, במקרה הזה - הפער בין תדלוק לזבנות, מחייב בחינה מחודשת של מטרות החוק ושל התחומים שבהם תשתלם השקעת המדינה מבחינה חברתית וכלכלית.
לפני כשנתיים הצלחתי, אחרי לא מעט קשיים, להוסיף לרשימת העבודות הנדרשות את תחום הסיעוד והטיפול באנשים בעלי מוגבלויות בקהילה. הרעיון שעמד בבסיס הכללת תחום זה ברשימה הוא הרווח העצום לכל השותפים בחיבור שבין החיילים המשוחררים למטופלים.
מעבר להרחבת מעגלי העבודה ושילובם של עובדים ישראלים בתחום שמושך כיום ברובו המכריע עובדים זרים, תמורת התמרוץ הכלכלי מקבלת החברה הישראלית חיזוק בקשר שבין הדורות, ערבות הדדית וקהילה המגלה אחריות חברתית. המטפלים, מצדם, זוכים לעבודה מספקת ובעלת משמעות רבה והמטופלים נהנים מקשר עם סביבה טיפולית צעירה ונמרצת הדוברת את שפתם.
בדרך זו זוכים המטופלים, מעבר לנגישות הפיסית, לנגישות חברתית ולא נשכחים בשולי החברה. כיום מעט מדי אנשים שותפים ותורמים לחוויה המשמעותית הזו ובשנתיים החולפות הצטרפו למסלול זה רק מעטים. הסיבה המרכזית לעובדה זו היא חוסר המודעות וההכרה במסלול זה. כדי להגדיל את מספר המשתתפים נדרש שיתוף פעולה של משרד התמ"ת, הביטוח הלאומי וחברות הסיעוד השונות.
בחודשים הקרובים אנסה לרתום את המעורבים השונים ולהביא לשינוי, מתוף שאיפה שחלק מאותם עובדים ישראלים צעירים יבחרו לעסוק וללמוד את מקצוע הסיעוד גם לאחר תום המענק. עידוד חיילים משוחררים לעסוק בעבודות שבהן קיימת תרומה אמיתית לחברה ולכלכלה היא תכלית ראויה וחשובה. כדי לחזור לתכלית זו יש להיפטר מהעזים שבתחנות הדלק ולהתמסר לעבודות משמעותיות הרבה יותר.
הכותבת היא חברת כנסת מטעם מפלגת העבודה וסגנית שר התמ"ת.
המאמר פורסם במקור באתר דה-מרקר בתאריך 27.10.2010.