הייתה זו אצבעו של הרוצח החייכן שלחצה על ההדק‚ אך הזרוע הנטויה שייכת לימין הקיצוני‚ והמוח‚ האיבר שהגה‚ תכנן ונתן את הוראות הביצוע‚ הוא מוחה של התפיסה הדתית הפונדמנטליסטית.
האשמתו של יגאל עמיר היא הכרחית ומיידית‚ אך אין בה לקח‚ אין בה כל שיעור לחברה‚ אלא אם תלווה במושג משומש ומכובס שלא מומש לעולם - חשבון הנפש. האם יש מקום להאשים ציבור שלם? ברור שלא‚ הרי תהיה זו הכללה מגוחכת. מעבר לכך‚ לא הציבור אשם‚ לא בני אדם אשמים. האַשם טמון בתפיסה‚ בהלך המחשבה.
רוח האדם היא הרוצחת של יצחק רבין. אלוהים‚ זה המצוי ברוח האדם‚ איננו יכול להתנער מאחריות על המעשה. הדברים קשים אולי‚ לאוזניים מסוימות‚ אך האם הם באמת מפתיעים? המתח בין יהדות לדמוקרטיה איננו חדש‚ אלימות דתית התרחשה בהיסטוריה ומתרחשת בהווה‚ המוח המתכנן עשה שימוש בדיני דת אפלים‚ הזרוע שאבה מצידוקי קדושת הארץ וההבטחה האלוהית‚ ומה נותרה לנו אם לא ההבנה שהאַשם הוא בתפיסה הדתית חסרת הסובלנות. נכון‚ ישנם זרמים של יהדות פלורליסטית יותר‚ ישנם זרמים שערכי החירות והדמוקרטיה אינם זרים להם. אך המוסר הליבראלי איננו ערך חשוב בקרב הזרם האורתודוקסי‚ ולמצער‚ זהו הזרם האמוני הדומיננטי בישראל. חשבוניית הנפש תעבוד כראוי רק אם תתחיל בהודאה קשה ומרה: התפיסה הדתית מייצרת אלימות דתית בקרב הקיצוניים‚ ומעודדת השלמה עם אלימות דתית‚ גם בקרב המתונים. תפיסה זו הוציאה מקרבה רוצח ראש ממשלה‚ דוקר צועדים במצעד הגאווה‚ מציתי צמיגים ומשליכי אבנים על שוטרים לקראת מצעד הגאווה‚ מציתי חנות שלא לטעמם בנתניה‚ מציתי בית הלוויות שלא לשיטתם במרכז‚ משליכי חפצים‚ חומרים רעילים ושמן על חיילים בגוש קטיף‚ חברון‚ וכן הלאה.
היכן הם הרבנים הכריזמטיים שיישלחו את תלמידיהם לרחובות‚ לא רק כדי לחסום כבישים‚ אלא כדי להפגין את חזרתם בתשובה דמוקרטית‚ פלורליסטית‚ את הוקעתם כל אלימות‚ את התנערותם מהכפייה הדתית.
האם אני תמים? האם זה ייתכן? לצערנו זהו מחזה כמעט בלתי אפשרי. התפיסה הדתית הרווחת לא מאפשרת חשבון נפש אמיתי; הדוגמאטיות שלה לא מאפשרת את גדלות הרוח הנחוצה לחרטה; הנאמנות המוחלטת לתורה איננה מאפשרת קבלה של ערכים דמוקרטיים; חוקת התורה איננה מאפשרת קבלה של חוקה ליברלית; ותחושת הבעלות על האמת המוחלטת אינה מאפשרת פלורליזם. יש השואלים אם זכותו של הציבור הדתי להתאבל. לדעתי אין כאן שאלה‚ הזכות להתאבל שמורה לציבור החילוני‚ ובאשר לציבור הדתי‚ אין זוהי זכותו של ציבור זה להתאבל‚ זוהי חובתו. חובתו המוסרית כלפי העם‚ וחובתו החינוכית כלפי הנוער שלו.
האצבע היא אצבעו של יגאל עמיר‚ אך הכדור יוּצר במפעלה של האמונה‚ וליתר דיוק‚ במחלקה לייצור ועיבוד האלימות הדתית. יש רק דבר אחד מסוכן יותר מחשבון הנפש הלוקה בחסר של מחזיקי התפיסה הדתית‚ וזהו חוסר הפנמת הסכנות בקרב מחזיקי התפיסה החילונית. דומה שהציבור החילוני לא מעוניין להבין עד תום את מהותו של הכדור הקטלני. באדישותו‚ משוכנע עדיין הציבור החילוני שזהו רק כדור סרק. האם יתעורר הציבור החילוני ויבין עד כמה אמיתיים ומסוכנים הכדורים המיוצרים במפעלי האמונה?