אני יושב עם עצמי בימים האחרונים – מאז פרשו 5 הח"כים של "עצמאות" – וחושב האם כל האשמה לפיצול מפלגת העבודה מוטלת רק עליהם? האם מדובר רק באהוד ברק? האם 8 הח"כים,שנשארו במפלגת העבודה, נקיים מכל אשמה?
במצבים כאלה מגייסים את הזיכרון. והוא אומר בפירוש:
דוד בן גוריון – נאלץ לפרוש מהמפלגה.
שמעון פרס – פרש [פעמיים] מהמפלגה.
משה דיין – פרש.
עמרם מצנע – נאלץ לפרוש.
אהוד ברק – נאלץ לפרוש.
פתאום מתברר, שפרישת יו"רים/מנהיגים של מפלגת העבודה היא תופעה נפוצה. 6 פרישות אינן מלמדות רק על הפורש, אלא גם על הגורמים את פרישתו.
כאן עולה השאלה: האם המנהיג או היו"ר הוא האשם בפרישתו או אנחנו – חברי מפלגה – גורמים שוב-ושוב לגירוש המנהיגים/היו"רים?
אמא שלי תמיד אמרה לי: אם אתה רוצה לקבל תשובה טובה – תשאל שאלה טובה.
אז הנה השאלה: מי מבטיח לי – ולחברי מפלגה אחרים – שייבחר הפעם יו"ר, ויקבלו אותו כמו שמקבלים מנהיג?
אין לי תשובה.
לכן, אני אומר כאן במפורש: אני לא ממשיך להיות חבר מפלגה עד אשר אדע, כי 8 הח"כים והמזכ"ל יביאו לבחירת יו"ר חדש, מנהיג חדש – ויתחייבו לתמוך בו!
לא אתן את ידי – וקולי – לגירוש היו"ר/המנהיג בפעם שביעית.