השמאל הישראלי ההיסטורי היה קודם כל כלכלי-חברתי, לפני שהיה מדיני. לכן, על אף שבמשך שלושת העשורים הראשונים לקום המדינה לא הגיע להסכם שלום עם אף אחת ממדינות ערב, הצליח בינתיים לבנות מדינת רווחה משגשגת, שוויונית, צומחת ומפותחת (אם כי בהחלט לא מושלמת).
מאז 67', הלך השיח הפוליטי ונסב יותר ויותר סביב סוגיית השטחים, הכיבוש והשלום. השמאל, שהיה מבוסס בעיקרו על השכבות המבוססות יותר, נטש בהדרגה את הנושא הכלכלי-חברתי ואת תפיסת העולם הסוציאל-דמוקרטית והפסיד, לכן, את החיבור שיכול היה להיות לו עם השכבות החלשות ומעמד הביניים הנמוך. מדינת הרווחה עברה תהליך מהיר, מאסיבי וכואב של צמצום תקציבים, הפרטות נרחבות, והסרת המעורבות הממשלתית- פעמים רבות בתמיכת או הובלת מפלגות השמאל. מאז נמצא השמאל בישראל, ומפלגת העבודה בפרט, בנסיגה מתמדת בכוחם.
בשנתיים האחרונות הולך ועולה הנושא הכלכלי-חברתי בחוזקה לסדר היום: המשבר הכלכלי הגדול בארצות הברית גרם לרבים להטיל ספק מחדש בגישה הניאו-ליברלית ששלטה בכפה בעשורים האחרונים. אחוזי העוני הולכים וגדלים (25% מהנפשות בישראל כיום מתחת לקו העוני, לעומת 6.6% ב-1977), מערכת הרווחה, הרפואה, החינוך וההשכלה הגבוהה מתדרדרות, הדיור הולך ומתייקר, ויותר ויותר משפחות מתקשות לסגור את החודש. העו"סים, הרופאים, האחיות, המורים, הכבאים – כולם מרגישים שמשהו במצב הכלכלי אינו תקין. כל אלה הופכים את המדיניות הסוציאל-דמוקרטית לרלבנטית וחשובה מתמיד, כפי שניתן לראות בשביתות האחרונות ובמחאה הציבורית על עליות המחירים, המסים העקיפים ושחיקת מעמד הביניים.
כאן טמונה ההזדמנות הגדולה של השמאל בישראל! אם נחזור לשים את הדגש על הנושא הכלכלי חברתי, אם נדע להציע לציבור אלטרנטיבה סוציאל-דמוקרטית, נגלה ששכבות שלמות באוכלוסיה מזדהות איתנו ואולי אף מצטרפות אלינו.
אין זה אומר שיש לוותר על מדיניות הביטחון והשלום שלנו. להיפך. אחוזי העוני ההולכים וגדלים ומשבר החינוך הציבורי מייצרים כיסים הולכים וגדלים של גזענות בחברה הישראלית. כל מהלך מדיני שסופו יהיה פשרה טריטוריאלית כואבת, יתקשה במצב כזה להתקבל בציבור ובכנסת. עולה מכך כי בניגוד לטענה המקובלת כי "לא ניתן לקיים בישראל מדינת רווחה מפותחת כל עוד ישנו הכיבוש ואין שלום" יש לומר כי ללא חיזוקה של מדינת הרווחה, יהיה קשה לקדם את השלום.
זהו תפקידה הראשון במעלה של מפלגת העבודה ושל המתעתד לעמוד בראשה. תפיסותיה המדיניות של המפלגה כבר הפכו לנחלתם של קדימה, חלקים בליכוד, ואף בישראל ביתנו, ואינם מייחדים אותה יותר. מפלגת העבודה, יותר משהיא צריכה להציג תוכניות מדיניות, עליה להציג תוכניות כלכליות-חברתיות ברוח סוציאל-דמוקרטית. אין היא יכולה להסתפק במושגים מופשטים ומעורפלים של "חברתיות", "צמצום פערים" ו"צדק חברתי" כפי שמשמיעים מועמדים כמו מצנע והרצוג. עליה לדבר בגלוי על הגברת המעורבות הממשלתית במשק, מניעת הפרטות, הרחבה תקציבית, הרחבת המיסוי הפרוגרסיבי וחיזוק העובדים והעבודה המאורגנת. עליה להעמיד בראשה מנהיג סוציאל-דמוקרטי אמיתי.