אין שום סיכוי שאשכח את האיש רבין,
ולא את התרוממות הרוח שלי כשראיתי שאינני היחיד שהגיע לכיכר,
בעוד אך רגע לפני כן הרושם היה שהעם כולו זועק "רבין בוגד" ו"רבין רוצח",-
ולא את האושר על פניו,
כשגילה כמה רבים וכמה אוהבים אנחנו, ההמון שהיה אז בכיכר.
.
אבל בשנים שאחר כך הלכתי לכיכר לא כדי לזכור.
לזכור אני יכול גם בבית.
הלכתי כדי להפגין נוכחות ולחזק את המחנה אשר טובת ועתיד העם והמדינה חשובים לו מטובת התחת של עצמו.
לחזק את המחנה שאיננו "נמצא כאן בשביל ג'ובים". לחזק את "הטובים".
היום, המחנה הזה נעלם.
היום כולם כאחד, ( לכאורה...), נמצאים כאן רק "בשביל ג'ובים".
על כן, ביגון עמוק,
השנה, לא אסע לככר רבין.
אין טעם.
היום, כבר אין לי שום מחנה
ששווה לחזק.
.