החקלאות שלנו, הסופר ואתם

Star inactiveStar inactiveStar inactiveStar inactiveStar inactive
 

תארו לעצמכם מצב, אתם באים אל הסופר – ואגף הירקות מצטמצם לכדי מדף קטן, עליו מונחות כמה עגבניות ומספר מלפפונים – ספק טריים, ספק מרופטים, ומחיריהם מרקיעי שחקים. מצב דמיוני? בלתי אפשרי? לא ולא.

השבת הייתה נפלאה, שמש חורפית-אביבית זרחה, השדות מוריקים והגבעות מכוסות מרבדי כלניות ורקפות. רבבות יצאו לטיולים במרחבי הטבע (שעוד נותרו), וביניהם וודאי גם אתם, או לפחות חלקכם. בדרך לאתרי הטבע השונים וודאי חלפתם על פני שדות מעובדים, מטעים, פה ושם הלבינו חממות בפאתי הדרכים, או עדרי בקר נראו רועים. וגם אלו מבינכם שהרחיקו עד לגבול הצפוני – בואכה גבול הלבנון, רמת הגולן – או הדרימו לנגב ולערבה – לא נתקלו במרחבי ארץ שוממים רבים. האם נתתם דעתכם למי השדות הללו, מי אחרי על טיפוחם, שגשוגם, מה נדרש על מנת לשמרם?

או לחלופין תארו לעצמכם מצב, אתם באים אל הסופר – ואגף הירקות מצטמצם לכדי מדף קטן, עליו מונחות כמה עגבניות ומספר מלפפונים – ספק טריים, ספק מרופטים, ומחיריהם מרקיעי שחקים. מצב דמיוני? בלתי אפשרי? לא ולא.

השבוע התקבצנו בפקולטה לחקלאות ברחובות כמה עשרות מבוגריה ומוריה לרגל הוועידה השנתית של האגודה המדעית לגידולי שדה וירקות. שמענו מספר הרצאות מאלפות מתחום ההישגים האחרונים במחקר ופיתוח, ולקינוח גם שיחה מאלפת עם הסופר מאיר שליו שחלק עמנו חוויות מימי ילדותו בנהלל. אחת ההרצאות עסקה בנושא הכלכלה החקלאית, המדיניות הכלכלית של הממשלה הנוכחית, ויחסה כלפי החקלאים. את ההרצאה נשא ד''ר ניר מאירי – דוקטור לכלכלה ויועץ בינלאומי בתחום, ראש האיגוד של התעשייה הקיבוצית, ואת עיקריה אני חש חובה להציג גם בפניכם.

אנו חיים היום בחברה קפיטליסטית, המקדשת את "הצמיחה", את התמורה להון, ואת הרווח המיידי– יהא המחיר אשר יהיה. על כך כמובן "מנצחת" הממשלה בראשות ביבי, שטייניץ "ונערי האוצר". בדרך הם רומסים ללא בושה כל חלקה טובה של חסד, חמלה, וערכים של סולידריות חברתית.

אבל מה לעשות, ובבואנו לדבר על חקלאות, לא ניתן (ואף אסור) לדבר אך ורק במונחים של הוצאות, רווח מיידי והפסד. כי חקלאות זה לא רק "כלכלה נטו", או כמו שנכון יותר להגדיר זאת גם במונחים כלכליים: הרווח וההפסד בחקלאות צריכים להיבחן בפרספקטיבה "מאקרו כלכלית – לאומית", והשאלה שצריכה להישאל היא: "מהי התרומה הציבורית הכוללת של החקלאות לטובת הכלל החי במדינה".

את זאת הבינו כבר מזמן מדינות "וותיקות" (ולא פחות קפיטליסטיות מאתנו) דוגמת מדינות מערב אירופה, ארה''ב וקנדה. אלו – גם אלו – שומרות בקנאות על האינטרסים של המגזר החקלאי בארצותיהם, אוסרות מכל וכל ייבוא – אלא רק בתקופות ביניים (דוגמת חודשי החורף) בהן החקלאות המקומית אינה יכולה לספק את מלוא התוצרת הנדרשת. ואילו במקומותינו, קמה הממשלה הנוכחית לגזור חיסול ושמד סופי על החקלאות ועל החקלאים במדינה.

אבות ההתיישבות של העליות הראשונות באו לארץ קודם כל על מנת לעבד את אדמתה. זהו במהותו כל החזון והאתוס הציוני. זוהי נשמת אפה של הציונות. סוחרים הלא כבר היינו גם בגולה. האחיזה בקרקע היא היחידה המקנה לנו זכות וקניין על הארץ, ויתרה מכך, שומרת על גבולותיה, ושומרת על קשר וזיקה ישירה לאדמה, לארץ, לנופיה. החקלאות למעשה מתווה את גבולות הארץ. לא בכדי הוקמו כבר בימיה הראשונים של המדינה המושבים והקיבוצים – גם אלו של העולים החדשים - לאורך גבול הלבנון, השפלה (הקו הירוק), ומאוחר יותר הרמה, הבקעה והערבה. (שלא לדבר על התיישבות "חומה ומגדל" עוד בטרם קום המדינה, או על כיבוש הביצות בעמק החולה, על נגבה ועל כפר גלעדי).

ממשלות ישראל של אותם הימים היו מחושבות מאוד בהתוויית רצף ההתיישבות העובדת. לכל קילומטר של גבול חושב כמה מתיישבים יש ליישב על מנת להחליף (כך, בפרוש!) מספר כזה וכזה של חיילים. במילים אחרות, ההתיישבות העובדת היא "השכפ''ץ של המדינה". (זכרו את ימי חדירות המחבלים והקטיושות מגבול הצפון, את ההפגזות על עמק הירדן, ואת הקסאמים היום על חבל הבשור). אבל על מנת לשמר את כרמיאל, עפולה, תל אביב ובאר שבע – חובה גם להחזיק ברצף התיישבותי לרוחבה של המדינה. בשפה המאקרו-כלכלית קוראים לזה "פיזור האוכלוסייה". ואם בפיזור האוכלוסייה דנן, הבה ונודה על האמת, לא נראה שמפעלי הייטק מאזור הרצליה פיתוח עומדים בתור כדי לעבור בקרוב לגוש שגב שבגליל, שלא לדבר על קדש ברנע או הערבה. ובעצם למה לא? הרי, רמת הנגב לדוגמא, היא אחד האזורים הגדולים והבלתי מיושבים ביותר במדינה? רמת הנגב היא מישור אחד גדול, שניתן להקים בו שדות תעופה, ערים, קניונים, תעשיות על ורכבות. מזג האוויר באזור זה הוא מהטובים במדינה: יבש וקריר כל ימות השנה. אבל לשם כך דרוש חזון, ולא נראה לי שזוהי אחת מהתכונות המאפיינות היום את נציגינו שבשלטון. סדרי העדיפויות הן נושא לדיון אחר שהרי אין די כסף גם לחצוב כבישים עוקפים ביו''ש, וגם ליישב את הנגב...

אבל לא רק גבולות. החקלאות היא "הריאה הירוקה" של הסביבה האורבאנית, היא שמירת הטבע והנוף, היא החייאת הקרקע הצחיחה, היא השימוש במי שפכים מטוהרים (כן, היא גם "הביוב" של המדינה), והיא אספקת המזון הסדירה! עצמאות בייצור המזון חשובה לא פחות ממטוסי F-15, מספינות טילים, מצוללות ומטילים בליסטיים. תארו לעצמכם מצב בו אנחנו תלויים באספקת תפוחי עץ מתורכיה, עגבניות ממצריים, מלפפונים מירדן וקמח חיטה מהודו. (או אולי מאירופה במחירי יורו?). ומה לגבי איכות המזון? בטיחות המזון?

משום מה, לממשלת ישראל היום כל זה אינו ממש ברור. האם זה נובע מסתם בורות, טמטום, קוצר ראות או רוע זדוני?! קרוב לוודאי שהכול ביחד. שר האוצר מדבר היום על "הורדת המכס למוצרי ייבוא חקלאיים" ו"פתיחת השוק לתחרות" מחד, ועל העלאת מחיר המים לחקלאות והטלת מס על העובדים הזרים מאידך. בזאת הוא למעשה גוזר כרת על החקלאות הישראלית. הוא רוצה "להילחם" במחיר מוצרי החלב עי'' הורדת המחיר לליטר חלב לרפתנים. הוא רק שוכח לספר לכם, שעבור קילו עגבניות החקלאי מקבל מכסימום 2.5 ש''ח, ואילו רשת שיווק המזון מוכרת לכם אותו במחיר של מינימום 5 ש''ח. רווח נקי של 100% על ספסרות (בלא כל סיכון להון), ורווח מזערי של מכסימום 20% על ייצור!

רק להשכלה כללית כדאי שנדע שעלות הגידול לחקלאי היום של קילו עגבניות היא 2 ש''ח בקירוב, וברוב הימים הוא אינו זוכה להגיע אף לרווח של 10%.

אבל בג'ונגל ההפרטה ה "היפר קפיטליסטי" השולט היום במדינה, כל חקלאי בשטח, בעצם "נילחם על חייו", ומותש מהמלחמה הבלתי פוסקת במזיקים ובמחלות שתוקפים את הגידול מחד, ובגזרות האוצר מאידך – לא נותר בו כוח להתאגד ולהשיב מלחמה שערה גם לגזרות הללו.

תחשבו על זה.

הרשמה לעדכונים

"העזה ורומנטיקה בשאיפה ובמחשבה, וריאליזים גמור בהגשמה."
יוסף שפרינצק, ועידת היסוד של מפא"י 6-7.1.1930

מאז 2004

כבר מעל 15 שנה, הבמה-הרעיונית היא כיכר העיר היחידה עבור חברי מפלגת העבודה.

יצחק רבין

התחברות

לפרסום מאמרים

אחד במאי - עמודה ראשית