טפטופים אחרונים

דירוג משתמשים: 1 / 5

Star activeStar inactiveStar inactiveStar inactiveStar inactive
 

יואיל צדיק אחד להסביר לי את המונח בו בחרתי ככותרת? למי מכם שהביטוי לא מובן לו, "טפטופים אחרונים" הוא הביטוי שבו בחרו אמצעי התקשורת השונים כדי לתאר את ירי הטילים על יישובי וערי הדרום שנורו לאחר כניסתו לתוקף של הסכם הרגיעה ב"סבב ההסלמה האחרון" – מושג לעוס וקלישאתי בעצמו, ועוד נגיע אליו. מהם אותם "טפטופים אחרונים"? מה הייתה כוונת הקופירייטר שבחר למתג ולשווק ירי של טילים על ידי אנלוגיה כה מעליבה? איך אפשר להשוות נפילת טילים "לטפטוף קל", לא מסוכן, לא מזיק, אין חשש לשיטפונות.

מעניין אם עורך החדשות שבחר להשתמש דווקא בביטוי זה חש את תחושת הבהלה שאוחזת בך ברגע הראשוני של הישמע האזעקה – ולא משנה אם זה בפעם המי יודע כמה. מעניין אם קריין החדשות חש באותו היובש בפה בעת שהקריא את המילים הללו, אותו יובש בלתי נסבל שמגיע ונשאר גם אחרי הישמע ה"בום". האם יש הבדל בין ירי בטפטוף או ירי במבול? האם טיל שנורה במסגרת אותם טפטופים פוגע בקרקע, נספג או מתאדה ונעלם כלעומת שהגיע?

התשובה לכל השאלות האלה, חברים, היא "לא". לא, כי לו חשו מכבסי המילים באותן תחושות לא היו מעזים לבחור דווקא במילים אלו; לא, כי טיל הוא טיל הוא טיל – ובין אם הוא נורה בטפטוף או בסערה – הוא הורג; לא, כי חיינו כתושבי הנגב הפכו לקלישאה: חיים מסבב הסלמה לסבב הסלמה.

לא הדיווחים בתקשורת הם הבעיה, ממש כמו שהעובדה שעדיין לא נפל טיל באמצע כיכר המדינה היא לא הבעיה. הבעיה היא בתפיסה – התפיסה שזה בסדר לסבול ירי טילים מפעם לפעם, במיוחד עכשיו, כשיש לנו כיפת ברזל. ספציפית לגביה נראה כי מנהלי המדינה לא מבינים שהקונספט פשוט נכשל: אחוזי ההצלחה המעולים של מערכת כיפת ברזל מסתירים את העובדה שבשביל אלו שחיים תחת חסותה, לא הרבה השתנה. ירי הטילים על יישובי הנגב אף גבר בעקבות ניסיון המחבלים לשפר את הסטטיסטיקה של עצמם ולפגוע בזו של המערכת המהוללת. אבל עבורנו אזעקה היא אזעקה ופיצוץ היירוט זהה לפיצוץ הנפילה.

לרוע מזלנו, הממשלה הנוכחית וזה העומד בראשה עושים הכל כדי לברוח מהנושאים המדיניים. הקיפאון במו"מ הפך לסטטוס קוו מובן מאליו שלא זוכה לביקורת כמעט משום גורם, אולי מלבד כמה קולות בודדים. ובעצם, למה לראש הממשלה להיכנס למיטה החולה הזו? הפופולאריות הנוכחית שלו מאפשרת לו לעשות כלל העולה על רוחו, ולזכות לתמיכה רוחבית יציבה.

אז מה קורה בינתיים? בין סבב טילים אחד למשנהו השגנו – לפחות ברמת העובדים – לא מעט הישגים, למשל בכל הנוגע לכיסם של ההורים שנאלצו להישאר עם ילדיהם בביתם בעקבות סגירת מוסדות החינוך. אלה נאלצו לוותר על ימי חופש ושילמו, הלכה למעשה, על מדיניות הממשלה מכיסם הפרטי. בתחילה פניתי, ברמה המקומית, למעסיקים בנגב וביקשתי – לפנים משורת הדין – לפצות את אותם העובדים. יש לציין כי זה לא מתפקידם של המעסיקים, שכן גם הם, המוסדות, המשרדים ומפעלי התעשייה, נפגעו כלכלית עקב הירי. לכן, פניתי לח"כ שלי יחימוביץ' וביקשתי לקדם חקיקה בנושא. בינתיים, לאחרונה, הגיעו האוצר, ההסתדרות והמעסיקים להסכם בנושא, ותודות לעופר עיני, לפחות עד תום השנה הנוכחית לא יפסידו ההורים בנגב כספים נוספים.

אלו צעדים שהייתה אמורה להוביל הממשלה, אך היא העדיפה לעמוד בצד ולתת לאחרים לשבור את הראש, אך יש עוד הרבה לעשות כדי למנוע פגיעה אנושה ביישובי הדרום. מכאן אני קורא לממשלה ולעומד בראשה: החזירו את חוקי הנגב, המעניקים הטבות במס ליישובים באזורי העדפה. חוקים אלו קוצצו והותירו ערים גדולות כמו באר שבע ורהט אל מחוץ להסכם, זאת למרות מאבקנו משנת 2001 – כשירי טילים על עיר כמו באר שבע נשמע כמו מדע בדיוני. כעת, במצב הנוכחי, יש להחזיר חוקים אלו ולהכפיפם לכל היישובים והערים שנמצאים תחת טווח ירי הטילים.

עוול. אין דרך אחרת לתאר את המתרחש כיום ביישובי הנגב. במצב הנוכחי אין מניעה כי יחזרו יישובים אלו 40 שנים לאחור ויהפכו ליישובי ספר מרוחקים ומנותקים. התעשייה, ההתיישבות והפיתוח חשובים במיוחד כאן בנגב. בן גוריון אמר את זה עוד הרבה לפני שנפלו כאן טילים. נהוג לחשוב כי בדרום חיה ומתקיימת אוכלוסייה חלשה. רבות אני שואל את עצמי מדוע? הרי כוח אלקטוראלי יש גם יש – מיליון איש בטווח הטילים זה לא מעט מנדטים. חולשה כלכלית? בימים אלו נבנה בבאר שבע הקניון שמתעתד להיות הגדול במזרח התיכון ובאזורנו כמה מהמפעלים הגדולים והעשירים ביותר. כמו שכבר כתבתי – הבעיה היא בתפיסה.

אין ברירה: כדי לא לאבד את מה שהצליח לעשות הנגב במשך 60 שנות התפתחות לא קלות ולא ברורות מאליהן, יש לחוקק מחדש את חוקי הנגב, ובכך למנוע בריחה של תושבים, של מעסיקים ושל תעשייה המספקת פרנסה למאות אלפים.

תמכו בנגב, לפחות עד אשר יבוא שלום עלינו. אז כבר נסתדר לבד.

הכותב הוא יו"ר ההסתדרות במרחב הנגב

הרשמה לעדכונים

"אני פוסע בעקבות בן־גוריון בעיניים עצומות אבל מדי פעם אני פוקח את עיני."
זלמן ארן

מאז 2004

כבר מעל 15 שנה, הבמה-הרעיונית היא כיכר העיר היחידה עבור חברי מפלגת העבודה.

יצחק רבין - 2013 שלום עכשיו

התחברות

לפרסום מאמרים

אחד במאי - עמודה ראשית