בוקר ה-4 בנובמבר 1995

Thank you for rating this article.

בוקר, 4 בנובמבר 1995 אנחנו עובדים כבר כמה שבועות על העצרת, השעות נוקפות והלחץ עולה. האוירה הציבורית מתלהמת, בשבועות האחרונים ההפגנות הופכות להיות אלימות וקשות יותר.

ערב, לאט לאט נאספים אנשים, פעילים ופעילות והכיכר הולכת ומתמלאת, שלטים מונפים ופתאום מבודדים ובודדות הפכנו למחנה אחד גדול. ואז הוא מגיע, יצחק רבין וכולו נרגש וכולו מאושר. הוא נואם ואנחנו נרגשים לצידו ואחר כך שיר לשלום וכולנו מזייפים יחד. ורגע אחד של אושר ללא גבול ולרגע אחד אנחנו מאמינים שבאמת אפשר להסתכל בתקווה ולא דרך כוונות, ואפשר לתת סיכוי לאהבה ולא למלחמות. ורבין יורד והרעש והמהומה, סירנות, צעקות והלילה יורד והוא שחור וקודר.

ושמונה עשרה שנים חולפות והקול שמוביל את המחנה לא שב לרעום. הקול המרגיע שקורא לנו לא לפחד, לא לברוח מאחריות. השנים ונעלם הקול הזה שמוביל את המחנה, הקול שקורא לנו ללכת לקחת אחריות, שקורא לנו להנהיג. והדור שנולד בחורף שנת 95 כבר בן שמונה עשרה והולך היום בעצמו לצבא. מה אנחנו מבטיחים לו? איזו תקווה וחזון אנחנו נותנים לו?

אנחנו נסתכל לנוער הזה בעיניים ונבטיח לו שנפסיק לברוח מהשאלות האמיתיות, מהתקווה והרצון לשנות ואנחנו נבטיח שנפעל באומץ למענו ונבטיח לו שנקיים את ההבטחה שלמענה התכנסנו בחורף אחד בשנת 95.

--------------------------------

פורסם בעמוד הפייסבוק של ח"כ הרצוג.

"עם לא יזכה לחירות אם לא יבטיח חרות שכניו."
קארל מרקס

מאז 2004

כבר מעל 17 שנה, הבמה-הרעיונית היא כיכר העיר היחידה עבור חברי מפלגת העבודה.

הרשמה לעדכונים

יצחק רבין

התחברות

לפרסום מאמרים

אחד במאי