המחנה הציוני הוא תקוותנו

עוזי ברעםבראיון טלוויזיה שבו הופעתי בשבוע שעבר שללתי בתוקף את פסילת מועמדותה של חנין זועבי לכנסת. אשר לברוך מרזל, ככל שנפשי נוקעת ממנו הכהניזם אינו עוד איבר מדולדל בשולי החברה הישראלית — הוא חי ובועט וזוכה ללגיטימציה ציבורית שלא נהנה ממנה בעבר. לכן פסילת מרזל מיותרת אף היא.

אבל אם להודות על האמת, זו עמדתי כאזרח פרטי, היכול לבטא דעה נקייה וצלולה. אני לא מוכן להתחייב באשר לעמדה שהייתי נוקט לו עמדתי היום בראש המחנה הציוני. במידה לא מעטה של ציניות ארשה לעצמי לומר, שאיני בטוח שזאת העמדה שהיה נוקט מי שכתב את מאמר המערכת של "הארץ" — שמתח ביקורת נוקבת על תמיכת המחנה הציוני בפסילתה של זועבי ("הרשימה המשותקת", 13.2) — לו נצרך להכרעה כזאת ערב בחירות.

אני מכיר את מערך ההתגוננויות התוקפני משהו של כותבי מאמרים מסוימים: "פינו ולבנו שווים"; "אדם חייב להיאבק על האמת שלו בכל תנאי". כל זה יפה מאוד והאנשים הללו דואגים לרצות את מצפונם הרגיש, אבל מתעלמים מהעובדות בשטח, מהמגמות, מהחשיבות של האפשרות לייצר אלטרנטיבה במדינה השטופה בלאומנות ובדתיות עד זרא.

טענה רווחת, שהוזכרה גם במאמר המערכת, היא שראשי המחנה הציוני לא מציגים אלטרנטיבה למדיניותו של בנימין נתניהו, וכי הם ויתרו על החתירה לשלום. לנוכח ה"וויתור" הזה, טוען המאמר, "אין זה פלא שנתניהו מכה אותו בסקרים". רוצה לומר, לו היה המחנה הציוני נוהג כעצת כותב המאמר — נתניהו היה מוכה שוק על ירך.

כל אזרח שבא להצביע צריך לשאול את עצמו אם הוא תומך בהמשך השלטון הקיים או רוצה בשינוי. מה לעשות שכותבי המאמרים ומטיפי המוסר טועים — נתניהו דווקא לא מכה בסקרים את המחנה הציוני. כזכור, בתקופה שבה התנהל מבצע "צוק איתן" ניצחון הימין נראה כמעט ודאי.

יצחק הרצוג, ציפי לבני וחבריהם עושים את האפשרי, את מה שנדרש ממפלגת אלטרנטיבה בישראל ב–2015. המפלגה מייצגת חתירה לשלום, אנו שומעים את ראשיה מדברים על משא ומתן כולל עם הפלסטינים, ירדן, מצרים ומדינות מתונות נוספות. נכון, הם לא מציירים מפה מדויקת וגם לא מעמידים את חלוקת ירושלים למשאל עם — והטעמים ברורים למי שמתבונן נכוחה במפת הקרב הפוליטי במערכת הבחירות הנוכחית. עם זאת, יש התחייבות מפורשת לתמיכה בהקמת מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל.

אשר לזועבי — היא אינה נייר הלקמוס שלי. איני מוכן להגן בחרב שלופה על התבטאויותיה ועל יחסה לשוטרים הערבים. ובכלל, האין גבול לסובלנות? אם חבר כנסת כלשהו יביע תמיכה בחיסולה של ישראל על ידי כוחות אויב, האם גם אז נגן על זכותו להביע דעה לגיטימית בשיח הציבורי? לא נוכל להגן לעד באופן אוטומטי על כל חבר כנסת שיעבור גבולות שבעינינו אינם סבירים. מכאן שהוויכוח הוא על השאלה היכן משורטט גבול הסבירות, ולא רק על עקרון ההגנה על מיעוט מקופח.

כאשר מפלגת הלייבור הבריטית נוצחה פעם אחר פעם על ידי המפלגה השמרנית בהנהגת מרגרט תאצ'ר וג'ון מייג'ור, בא טוני בלייר ואיוורר את המסרים ואיפשר לכוחות נוספים לחבור אליו ולבחור בו כחלופה. הוא יצר אלטרנטיבה כמעט יש מאין.

גם היום מותקפת רשימת המחנה הציוני על ידי חוגים רחבים בשמאל, רחמנא ליצלן — הן בנושא המדיני והן בנושא הכלכלי־החברתי. ואולם, בתנאי הקרב הנוכחיים עושה הרצוג את המיטב כדי לעצור את הימין הלאומני והגזעני, ויש סיכוי שהדבר יעלה בידו.

כותב מאמר המערכת העניק לו את הכותרת "הרשימה המשותקת". יום הבחירות קרב והמצב בזירת הקרב ברור. "הרשימה המשותקת" היא היא התקווה לשינוי מול הגל העכור המאיים להטביענו.

================

הטור המלא פורסם באתר הארץ

הרשמה לעדכונים

"הארץ הזו שייכת לשניים לערבים היושבים בה וליהודים בכל העולם."
דוד בן גוריון, מתוך הראיון האחרון שלו בתוכנית מוקד הטלויזיה הישראלית

מאז 2004

כבר מעל 15 שנה, הבמה-הרעיונית מהווה את כיכר העיר היחידה עבור חברי מפלגת העבודה.

 יצחק רבין - 12 שנה לרצח

התחברות

לפרסום מאמרים

אחד במאי - עמודה ראשית