מחאה חברתית צודקת – על מה ולמה?

Thank you for rating this article.

אתמול הייתי בעצרת בתל אביב. עמדתי עם אלפי המפגינים שמחו מתוך כעס ועצב, אך בצורה מכובדת, ללא אלימות ובוטות. לא. לא היו אלה אנרכיסטים וגם לא שמאל קיצוני כפי שניסתה חברת כנסת מסוימת מהליכוד, לצייר את אנשי המחאה. היו שם אזרחי ישראל , אנשים מתוך החברה הישראלית.

פרופ' יוסי יונה, שדיבר אל המוחים, אמר בפתח דבריו: "אנחנו כועסים, אבל אנחנו לא אלימים".

בהמשך דבריו, דיבר יונה על תחלואי החברה הישראלית וחדלות ידה של הממשלה.

אחריו, עלה לדבר ניצב בדימוס, זאב אבן-חן, אב שכול של טופז אבן-חן קליין ז"ל, שנספתה באסון הכרמל. הוא כעס, הוא דיבר מדם ליבו, אבל הוא פנה באהבה למוחים ודיבר בשפה נקייה, נעדרת התלהמות ובוטות. הגם שנאלץ לאחרונה, לשמוע את הטון הארוגנטי של שטייניץ וישי ואת האלם הרועם של ראש הממשלה, שבאו לאחר פרסום דו"ח המבקר.

אדוני שר האוצר, לא מדובר במחאה של מפונקים. אתמול עמדה לצדי, אמא שלי. אישה בת 67, שעמלה כל חייה וחשה פגועה. גם בשנה החולפת, אמי השתתפה כמעט בכל ההפגנות. היא לא מפונקת וודאי שלא אנרכיסטית. היא אישה ציונית וכואבת. כואבת, כי כאשר היא נזקקת לשירות הציבורי, היא חשה כמי שנאלץ לטפס על קירות חלקים, כסיזיפוס, על לא עוול בכפה. כואבת, כי היא נדרשת להוצאות גבוהות מנשוא בשל מחלותיה השונות. זאת, בשל התנהלות הממשלה.

זה לא רק יוקר המחייה והדיור. מרבית החברה הישראלית, עיקרה בת המעמד הבינוני, משלמת יותר ומקבלת פחות. מי מאיתנו שנזקק לשירות בבית חולים, יודע כי יש לנו רופאים ואחיות נפלאים, הכורעים תחת העומס ולרוב עושים מלאכתם באהבה. אבל, השירות המערכתי בבית החולים, אינו במיטבו. רק לאחרונה, אמי, כן זו שמוחה, כמעט ו"נפלה בין הכיסאות" במהלך אשפוז, בגלל התנהלות מערכתית. המשמעות הייתה יכולה להיות, כשל בריאותי ואף מוות.

מי שנזקק לקצבת נכות או סיעוד מהמוסד לביטוח לאומי, נאלץ לא אחת, לעבור שבעה מדורי גיהינום.

מערכת החינוך שלנו רחוקה כמרחק שנות אור, מתקופת הזוהר שלה וכולנו משלמים ועוד נשלם את המחיר.

העורף שלנו, לא מוכן לתרחיש של מלחמה כוללת או רעידת אדמה. העורף, זה אנחנו. כיפת ברזל שהוכיחה את יעילותה, אינה פרוסה במספיק מקומות ומפקדי צה"ל נאלצים לבחור על חיי אילו תושבים ראוי להגן יותר. גם מערך הכיבוי, על אף אסון הכרמל והידיעה כי הוא טעון שיפור יסודי, טרם עבר את הרפורמה הנדרשת. מאז אסון הכרמל, חלפה יותר משנה וחצי !

בכל עת שנדרש מן הממשלה לבצע תיקונים למען החברה, מיד נשלפות סיסמאות כמו "אין תקציב" "צריך לשמור על היציבות" ועוד שלל תירוצים.

גם באשר ליוקר במחייה, יש לממשלה חלק. יוקר המחייה זה לא רק עלות הדיור או הקוטג'. יוקר המחייה עלה גם ובעיקר הודות למדיניות ממשלתית פיסקאלית לא נכונה. אנו משלמים יותר על חשמל, מים, דלק ועל המוצרים והשירותים המושפעים מהעלייה במחירי מרכיבים אלה.

קחו למשל את עלות הדירות, בפעילות נכונה של הוזלת עלות הקרקע ועלויות הבניה, גם באמצעות רפרומה במיסוי ומיסוי דיפרנציאלי, יכולה הממשלה להוזיל את מחירי הדירות.  הממשלה יכולה אך אינה עושה. הממשלה יכולה להגביר פיקוח על מחירים ועל רשתות השיווק.  הממשלה יכולה לגבות פחות מיסים ישירים ועקיפים ממעמד הביניים ומהחלשים ויותר מבעלי ה"כיס העמוק". מדוע חברה המרוויחה מאות אלפי ₪ בשנה וחברה המרוויחה מאות מיליוני ₪ בשנה, משלמות את אותו אחוז מס? מדוע מי שהכנסת משפחתו מגיעה לעשרות אלפי ₪ נטו לחודש נזקק למעון חינם ? מדוע לא נערכת רפורמה בתקצוב הישיבות ? מדוע הממשלה לא מייעלת את עבודתה ? כמה "שרים לענייני" יש בממשלה? כמה משרי הממשלה מכינים תכניות ארוכות טווח, ללא התחשבות בפריימריז הקרובים ? או בשאיפה לתפקיד הבא ? מדוע אנו משלמים מע"מ על תרופות ? מדוע עדין, עשרות אלפי עובדים במדינת ישראל ורובם בשירותה, הם עובדי קבלן, שזכויותיהם נפגעות ? מדוע יש כה רבים, העובדים קשה וממצים את כושר ההשתכרות ועדין כורעים תחת נטל החזקת המשחה ?

זוהי, מכובדי, רק רשימה חלקית של העוולות החברתיות של הממשלה הטעונות תיקון ובנות תיקון. זוהי רק רשימה חלקית מן הסיבות והנושאים שבבסיס המחאה החברתית.

ועדת טרכטנברג, הוקמה על ידי הממשלה, רק בקיץ החולף והדו"ח שלה מעלה אבק. מבקר המדינה, נתבקש לבדוק את אסון הכרמל והדו"ח שלו אליבא ד'שר האוצר הארוגנטי, שטייניץ, בדרך לפח האשפה של ההיסטוריה. אותו שר אוצר, גייס מספר פרופסורים שיתמכו בהחלטתו לא להעביר תקציב לשיפור מערך הכיבוי, ללא רפורמה. בדרישתו הוא אולי צדק, אבל כשר אוצר חובה עליו וחובה הייתה על ראש הממשלה לדאוג כי רפורמה כזו תתבצע עם התקציבים הדרושים. שב ואל תעשה, אינה זכות השמורה לשר ודאי שלא לראש ממשלה.

אומרים על מחאת הקיץ שעבר, כי למעשה לא השיגה דבר. ראשית, כדאי שנזכור, המוחים אינם בין יושבי שולחן הממשלה או מליאת הכנסת. ההישג הגדול ביותר של המחאה, ממנו חושש ראש הממשלה ולכן מנסה למגר אותה בתרגילים שונים ומשונים, היא המודעות. מודעות הציבור להתנהלותה הרשלנית ולמחדליה של הממשלה ולמשמעות הפוליטית ביום הבחירה.

יש גם בין המוחים כאלה המנסים לפלג את המחאה. רובה של המחאה היא מחאה אזרחית מכובדת. יש מעטים הפועלים בדרכים לא נאותות, יש מי שמנסה למשוך תשומת לב ציבורית על ידי ניגוח הרוב. זה קורה, אבל זה לא משפיע על צדקת המחאה. לחברה הישראלית מגיע יותר ולרובה מגיע לשלם פחות. מגיע לנו צדק חברתי.

*הכותב הוא משפטן ושליח ציבור, חבר פעיל במפלגת העבודה.
הדברים, מבטאים את עמדתו של הכותב ואינם באים בשם או מטעם מפלגת העבודה.

"אבל העיקר הוא העם. תחיית העם קודמת לגאולת הארץ. אנחנו מעמידים את הכל על העם."
א.ד. גורדון, עם אדם

מאז 2004

כבר מעל 17 שנה, הבמה-הרעיונית היא כיכר העיר היחידה עבור חברי מפלגת העבודה.

הרשמה לעדכונים

יצחק רבין

התחברות

לפרסום מאמרים

אחד במאי