ימי יחימוביץ

Thank you for rating this article.

יו"ר העבודה, הגב' יחימוביץ מגיעה לביקור, על מנת לפגוש את החברים ולשוחח עימם. מאות הודעות SMS  נשלחו לחברי מועצת הסניף ולצירי ועידת המפלגה בנגב לקראת המפגש. שלי נכנסת לאולם המפגש (כיתת לימוד במכללה פרטית בבאר שבע – אנחנו "הומלסים" סניף ללא בית).

מבט מופתע על פניה, אומרת משהו בנוסח: מה, כל כך מעט ? באולם

כ- 35-40 איש ואשה, בערך כ-20 סטודנטים, כ- 10-15 גימלאים

וארבעה – חמישה בעלי תפקידים/מלווים.

היו"ר מדברת על הנושאים שבסדר היום הציבורי, התקציב וגזרותיו, יצוא הגז הטבעי לחו"ל ועוד כהנה וכהנה נושאים שונים. גם הנושא המדיני חזר לפתע להיות קיים ופתאום מזכירים אותו ומדברים בו נכבדות (היו"ר נפגשה עם אבו מאזן) אין הכאה על חטא, אין הכרה בטעויות האיומות שנעשו במהלך הקמפיין (את זה היא כבר אמרה באופן חד פעמי בסניף ראשון, בבאר – שבע אין צורך לחזור על זה) הכל כמעט בסדר, נהיה אופוזיציה לוחמת וכו', נתמוך בממשלה אם ענין השלום יהיה על הפרק וכו', פה ושם נשאלת שאלה מנומסת מסטודנט צעיר או מגימלאי.

אני עוצם את עיניי ומנסה לחזור לימים שבהם ביקור יו"ר המפלגה היה ארוע המוני ומרגש, מאות היו גודשים אז את בית המפלגה ההיסטורי בדרך המשחררים (נמכר בשילהי ימי ברק כדי לכסות את הגרעון). בקהל היו כל מרכיבי החברה הישראלית/באר שבעית, צעירים ומבוגרים, עובדים ומנהלים, חברי ועדים וסוחרים, נציגי עדות ופעילי עירייה והסתדרות, גימלאי צה"ל ומשטרה, מורים ומנהלי בתי ספר, כולם היו מצטופפים יחדיו, סוערים ומתווכחים, נרגשים, מחייכים ולעיתים כועסים, תומכים במנהיג ומשבחים אותו או חולקים עליו ואפילו מתריעים ומאשימים, אבל כולם, כולם היו מרגישים ענין וצורך להיות מעורבים ולהיות פעילים במה שהיתה אז מפלגת שלטון או מפלגת אופוזיציה אבל עם מנטליות של מפלגת שלטון.

אני פוקח את עיניי וחוזר למציאות, למראות הפגישה הנחמדה עם הסטודנטים והגימלאים ויו"ר המפלגה, הגב' יחימוביץ. הכל בסדר, מנומנם, שקט ממש כפי שלא צריכה להראות מפלגה השואפת חיים הרוצה לחזור לימיה הגדולים כמפלגה מובילה בישראל.

אני מקבל רשות דיבור, קם ואומר את אשר על ליבי, הגב' יחימוביץ משועממת, אינה מגיבה, אינה מתייחסת (טוב, זה לא חדש, כך התנהלה היא בכל מערכת הבחירות האחרונה).

אני מסתכל סביבי על מעט האנשים שבאולם, חלקם מהנהנים בהסכמה, אחרים קיצרי רוח לסיים את המפגש. המפגש מסתיים, אני נפרד מכמה גימלאים ותיקים, יוצא החוצה לחצר, עצוב, עצוב מאוד, על תקווה גדולה שנכזבה, על מפלגה שהיתה תמיד אלטרנטיבה לימין, כלכלית ומדינית והפכה כיום למפלגת נישה קטנה ונחמדה שאינה מאיימת על אף אחד, על המפלגה שהיתה בבואה של כל עם ישראל וכבר איננה כזו.

                                            הכותב מכהן כיו"ר הסתדרות העובדים בנגב

"מוזר בעיני שהציבור הישראלי לא שואל למחיר המלחמה, אבל מאוד מחולק, סוער וגעש לגבי מחיר השלום"
יצחק בן-אהרון, ילד לא רצוי - ביוגרפיה, 2003

מאז 2004

כבר מעל 17 שנה, הבמה-הרעיונית היא כיכר העיר היחידה עבור חברי מפלגת העבודה.

הרשמה לעדכונים

יצחק רבין 2016 - תזכור

התחברות

לפרסום מאמרים

אחד במאי