תודה לבית האידאולוגי שלי - מפלגת העבודה

Thank you for rating this article.

אקורד סיום?

אני כותב את המילים האלו בהתרגשות רבה, עם המון דמעות ותחושת חנק … שמחה, אושר, פחד, צחוק, תחושה של סיום ופרידה … כל אלו מציפים אותי בבת אחת. בן רגע. רגע שבו כל הרגשות עולות כלפיי מעלה. אז כנראה ככה מרגישים שמסיימים פרק מאוד משמעותי בחיים ועומדים בפתחו של אחד אחר …

בגאווה גדולה והתרגשות, אני יכול להיות באמת גאה בעצמי על כל מה שהיה בשנתיים ומשהו האחרונות.

בין כל סערת הרגשות הזאת, אני מוצא את עצמי בכנס של מכינת רבין, בה אני אהיה בשנה הקרובה. כנס עם מעט מאוד טלפונים, כנס שתפס אותי במפתיע באמצע החיים, ועשה "סטופ" לכל מה שקרה, ניתק אותי לכמה שעות מדהימות עם אנשים חדשים, עם מעט מאוד שעות שינה והמון המון כיף וחוויות. בין לבין התנהלו להן בנוער בחירות לראשות נוער העבודה. התפקיד אותו אני עוזב בחודש הקרוב… לא יודע בכלל מאיפה להתחיל לכתוב ולספר לכם ולסכם לכם ולי את התחושות והחוויות שאני חווה כעת… אני כותב לכם את זה כשאני מת מעייפות, נרגש ורועד.

את היום התחלתי בהתרגשות רבה, ולמעשה כבר בלילה הקודם, שבו אני מצלם סרטון לקראת הבחירות ביום שאחרי, בבוקר. וזאת מאחר שבטיול הגיבוש עם הקבוצה שאיתה אני אחיה בשנה הקרובה, היינו בלי טלפונים. זמן של התנתקות מוחלטת מכל מה שקורה בחוץ - בעולם החיצוני. כמובן זה לא לפני שעדכנתי את כולם שאני נעלם לפני כמה שעות ולמעשה אני נבצר מלמלא את תפקידי לכמה שעות. הרגיש לי קצת משונה להתנתק, ועוד במיוחד כאשר יש בחירות לתפקיד שלך שבו אתה מכהן כרגע. הרגשה מאוד מעורבת. מצד אחד עצבות, תחושה של "חבל", של "אני לא מאמין שזה תכף מסתיים". ומצד שני, תחושה של סיפוק עצום, תחושת גאווה בלתי ניתנת לתיאור, תחושה של ניצחון אישי אדיר, של משהו שתופס תאוצה, משהו שאתה במו ידיך בנית, גידלת, לימדת, הובלת וייצגת. כך אני מרגיש. יום בהחלט לא פשוט ומרגש.

את הדקות שלפני הכרזת המנצח על תפקיד היו"ר, ביליתי בתורנות מטבח של אחרי ארוחת הערב (וזאת על מנת להמחיש לכם שאני כבר עמוק בפנים). נכנסתי לזום בקוצר רוח וציפייה גדולה לגלות מי ממשיך דרכי או מי נכנסת לנעליי. אייל צמיר הוכרז כמנצח. אירוע דמוקרטי גדול ועצום לנוער. אני גאה לעמוד בראש תנועת הנוער המפלגתית הכי דמוקרטית שיש! ואז הגיעו הברכות והמחאות והמילים שפשוט פוררו את כל החזות "הבלתי נשברת", "הבלתי מנוצחת" שנוצרה לי במפלגה. חברי הנוער האהובים: אייל, אמרי, תומר, שירה, אלמוג, וכל מי שדיבר פשוט המיס אותי מבפנים, ומבחוץ (פוקר פייס איז יוז'יאל). דבריהם של ריצ'רד פרס (מתאם הנוער עם המפלגה) וערן חרמוני (מזכ"ל מפלגת העבודה) ריגשו אותי כל כך שכבר התחלתי לדמוע. אבל החזקתי ועוד התאפקתי לשמור על התדמית של "ליאור החזק" "המנהיג". הסתיים לו הזום, ולא חיכיתי שנייה והתקשרתי לשותפי לדרך, לחברי ואחי, ויד ימיני - אמרי שקד, מיד התקשר אליי חברי ואחי וידי השמאלית ואחי התאום - תומר הרדוף. שניהם מייד אמרו בזו הלשון: "ליאור, הנוער חייב לך המון, לא היינו עוברים את זה בלעדייך, אנחנו אוהבים אותך". כאן נשברתי והתפרצתי בבכי. התחלתי לנסות ולהבין מה הלך פה בשנתיים ומשהו האחרונות… כולם (כולל המזכ"ל) הציגו אותי בתור "ליאור החזק", אחד שנלחם גם כשאין סיכוי ולא נשבר. אז זהו שלא, במהלך התפקיד היו המון "כמעטים", כמעט התפטרתי 3 פעמים, כמעט נשברתי, כמעט סגרנו את הבסטה. אבל רק כמעט. אני יודע, מאוד שוויצרי מידי לכתוב על כל זה בכלל, מי אני בכלל?!?! כולה יו"ר נוער העבודה, היו עוד אלף לפני ובעזרת השם יהיו עוד אלף אחריי. אבל זה ממש לא סתם, עכשיו אני רק מתחיל להבין, כמה תעצומות נפש נדרשות בעולם הפוליטי ובמיוחד בישראל. המאבקים להכרה מהמפלגה, לסמינרים, לצירי ועידה, לייצוג, המאבק נגד הכניסה לממשלה, המאבק נגד האיחוד עם מרצ. לכל אלו הייתי שותף ובחלקם הפנים. לא הייתי עובר את כל זה בלי הסובבים אותי. עשרות רגעי משבר וחוסר אונים, חייבו אותי להיעזר בסובבים אותי. וכמובן תמיד לשמוע לעצות המדהימות של יובל נעים, טל סורקיס ונעם אור. שלכל אחד מהם יש עולם ומלואו אצלי בלב. שלושה אחים גדולים שבאמת זכיתי בהם. זכיתי להמון שותפים לדרך, שירה דיין הדוברת המהממת, אלמוג כהן היקר וחברי הטוב, מיכל אידלמן המדהימה שתמיד היינו שם אחד בשביל להרים ולהצחיק את השני ברגעי המשבר. אני רוצה להודות לכל סניף חולון המדהים, שתמך וחיזק ושימש לי גב תמיד, ובמיוחד לעומדים בראשו: מוטי הלרמן וענת כנורי. אותם אני תמיד אקח כדוגמה אישית. לחבריי היקרים, יצחק טיים, מדי פרידמן, יונתן, צדיק, ראש הלשכה הכי מהממת של השרה הכי תותחית בממשלה - שני שלפמן, שליוותה, תמכה ועזרה בכל דבר. לגיל צ'רנוביצקי, לישראל זיו, לאסף הלחמי, נופר דרוקמן, ניר ברייטמן, אדלה ושמוליק היקרים. ויש עוד המון וזה באמת לא יגמר …

תודה על חוויה מדהימה, על שיעור לחיים. ולא לדאוג, מסיים צבא ותוך כמה שנים חוזר עם עוד יותר אמונה, עוד יותר אנרגיה, ועוד יותר אידיאולוגיה לבית שלי, האחד והיחיד - מפלגת העבודה.

שלכם תמיד,
ליאור

====

פורסם במקור בעמוד הפייסבוק של ליאור

"עם שאינו מכבד את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל"
יגאל אלון, “מסך של חול”

מאז 2004

כבר מעל 17 שנה, הבמה-הרעיונית היא כיכר העיר היחידה עבור חברי מפלגת העבודה.

הרשמה לעדכונים

יצחק רבין 2016 - נלחמים בהסתה

התחברות

לפרסום מאמרים

אחד במאי