מה הופך אנשים לימין ומה הופך אותם לשמאל?

Thank you for rating this article.

מה הופך אנשים לימין ומה הופך אותם לשמאל?

ובכן, בכל העולם - ועם ישראל אינו שונה בעניין זה מכל עמי העולם, למרות שאנחנו עם סגולה וגו׳ - החלוקה היא ברורה מאין כמוה:
ימין - שמרנות, כלכלה קפיטליסטית, מבנה העל הוא אינדיבידואלים, נטייה ל״מנהיג חזק״ גם במחיר ויתור על זכויות אזרח
שמאל - קידמה, כלכלה סוציאליסטית, מבנה העל הוא החברה, העדפה ברורה של דמוקרטיה כתנאי יסודי לקיומן של זכויות אזרח

ועכשיו בואו נסתכל על ישראל, שכאמור אינה שונה כהוא זה משאר אומות העולם הדמוקרטיות (דיקטטורות זה עולם אחר, ולא נעסוק בו כרגע). למעשה, בואו נסתכל על מה שמכונה ״מרכז-שמאל״, שזה ביטוי שגורם לי להתגרד בכל הגוף, שכן הוא בעצם אומר ״מה שלא ימין על מלא״: כבר בשנות ה-80 של המאה הקודמת, הלא-ימין (העבודה ושמאלה לה) ויתר על הכלכלה הסוציאליסטית. הוויתור של דור בני ה-60-70 של ימינו על הסכמים קיבוציים ועבודה מאורגנת בשם אינדיבידואליזם וחוזים אישיים ו״מגיע לי יותר״ יצר את שוק העבודה החולני שיש היום בישראל, וכפועל יוצא מהשוק הזה יצר גם את אחת הכלכלות שבה הפערים החברתיים הם הגדולים ביותר בעולם.

הדגל הסוציאל דמוקרטי, העיקרון המארגן מספר 1 של השמאל בדמוקרטיות מערביות, נפל - והוא הופל בידי מי שלכאורה היו אמורים להיות אמונים על נשיאתו. הוא נפל בידי ממשלות ושרי אוצר של השמאל.

כעת, הדור שבא אחרי אלה שוויתרו על סוציאל דמוקרטיה, הדור של בני ה-30-40 מהצד הלא-ימני, זה שאמור להיות אמון גם על הדמוקרטיה ועל החברה, מוותר גם על הדמוקרטיה ונוהה בהמוניו אחרי רשימות פיקטיביות שאין מאחוריהן מפלגה, כאלה שמבוססות על ״מנהיג חזק״: לפיד, גנץ, ליברמן ודומיהם.

את העבודה ואת מרצ, מפלגת השמאל המרכזית ומפלגת הלוויין שלה, מצביעי הלא-ימין עזבו כי ״רק לא ימין״ (שזה ״רק לא ביבי״, בשפתם) אבל למעשה, הם מצביעים לימין על מלא תוך שהם משמידים את השמאל שהם לכאורה חלק ממנו. זה פרדוקס שמתיישב בראשיהם בנחת בגלל שלא מוטמע אצלם מושג אחד, שמוטמע היטב בימין ומתבסס על השמרנות הימנית: נאמנות.

היעדרה של נאמנות, והפיכתה של המילה הזאת למושג כמעט מגונה, חלחלה אל מצביעי השמאל מלמעלה.

שמעון פרס, שהיה יו״ר העבודה כמעט הכי הרבה שנים בהיסטוריה, נטש אותה בשביל לקבל ג׳וב דרך הרשימה הפיקטיבית ״קדימה״. על חיים רמון אין מה להכביר במילים, וכך גם על נוטשים אחרים כמו סתיו שפיר שהתמודדה לראשות המפלגה ונטשה מיד אחרי או עמיר פרץ שעשה זאת לפניה. כשאני חושב על זה, בפריימריז הקרובים יתמודד מועמד שהגיע לעשירייה הראשונה בפריימריז של מפלגת העבודה וכעבור שבוע עבר להתמודד ברשימה אחרת.

נאמנות וערכים. זה כל העניין.

בלא-ימין שני המושגים האלה לא מוטמעים, ולכן הוא נכשל שוב ושוב ושוב.

מפלגת העבודה קיבלה 24 מנדטים לפני 7 שנים - האלקטורט לא השתנה מאז משמעותית. מה שהשתנה זו הטפשת הכללית של ״רק לא ביבי״, שנתנה כאילו-היתר מוסרי למצביעים לא להישאר נאמנים ולהצביע עבודה ובמקום להצביע לכל מיני הבלחות אנטי דמוקרטיות כמו יאיר לפיד ובני גנץ. אם מפלגת העבודה רוצה לחזור לעצמה, היא צריכה להמשיך לצעוד בנתיב הנוכחי שלה: להראות נאמנות ליו״ר, להראות נאמנות למצביעים דרך קידום האג׳נדה שחשובה להם, לדחות מכל וכל טרמפיסטים שמדלגים בין רשימות (בין אם זה מי שזה מכבר הגיעו, ובין אם זה מי שהגיעו בפעמים קודמות וכעת הבליחו שוב) ולהיות נאמנה וערכית: לחזור לדבר על שוויון, על חברת מופת, על האדם במרכז, על דיור ציבורי, על תחבורה ציבורית, על פריון העבודה, על השכר, וכן - גם על שלום.

להזכיר לשמאל מה זה שמאל.

הימין זוכר את זה היטב. כדאי שנזכור גם אנחנו.

זה תהליך לא פשוט, זה תהליך שאין בו קיצורי דרך, וזה תהליך שהמפלגה כבר התחילה בו - וזה תהליך שחייבים להמשיך אותו.

רק ככה נחזור לעצמנו.

"עלינו ליצור צירוף של נכונות לקרב את המיעוט הערבי ליעודים הדמוקרטיים הפשוטים של המדינה, בלי להטיל על שכמם את מעמסת הציונות."
יגאל אלון, 1959

מאז 2004

כבר מעל 18 שנה, הבמה-הרעיונית היא כיכר העיר היחידה עבור חברי מפלגת העבודה.

הרשמה לעדכונים

יצחק רבין - 2013 שלום עכשיו

התחברות

לפרסום מאמרים

אחד במאי