לאחד את השמאל – כולל את הסוציאל דמוקרטים

Thank you for rating this article.

"יש לנו הגנה מצוינת. קישור? ככה ככה. התקפה? על הפנים. אבל יהיה בסדר. לפחות לא נספוג שערים".

"לקלוע? אנחנו לא ממש יודעים. אבל ריבאונד ההתקפה שלנו מעולה. וגם האסיסטים. ויש אוירה מצוינת בין השחקנים".

 

מישהו היה לוקח ברצינות קבוצות כדורגל או כדורסל העונות לתאור הזה? סביר להניח שלא. עם כל המגבלות של ההשוואה בין הספורט לפוליטיקה – וההשוואה הזו לא רק שהיא לגיטימית מבחינה עיונית-פופולרית אלא שיש לה הגיון מהותי-היסטורי מוצק שלא זה המקום לדון בו – הנה דומה שכשם שאף אוהד או בעל ענין בקבוצת ספורט מסויימת לא היה מוכן לקבל תשובה מושלמת לחלק מהאתגרים בפניהם עומדת קבוצת ספורט, כך לא סביר שיהיה אף אזרח או בעל ענין אחר בפוליטיקה שיקבל חלקיות-מקצוענית [ולכן לחלוטין לא מקצוענית] כזו.

 

בעוד שהימין בישראל [וברחבי העולם כולו אם זה מנחם מישהו] מבין את האמת הבסיסית הזו, ומציע תשובות [אמנם מעוותות, אמנם שיקריות, אמנם בנויות על הונאה וספינים] המקיפות את מלוא ההוויה הפוליטית, הנה הולך ומעמיק גם בענין הזה הפער בינו לבין השמאל [בישראל בעיקר].

 

הנה מתארגנת לה 'תנועת שמאל חדש', שבדומה למשל הספורטיבי, אחראית רק על חלק מהבעיות הפוליטות של ישראל. עמוס עוז, עוזי ברעם, עמי אילון [?], תמי מולד חיו ואברום בורג כנגד כולם, נותנים תשובה שלמה ומצויינת לחלק מהבעיה הפוליטית של ישראל: נקיפות המצפון על עוולות הכיבוש.

 

 האם הכיבוש הוא לא באמת חזות הכל כפי שמסבירים לנו העדי-אופירים למיניהם? זהו בדיוק הענין... אכן, מעמדה פוסט-ציונית הזויה כמו של איש הפילוסופיה המלא מעצמו אך הריק מכל אמירה משמעותית [וראו את דבריו המאלפים של נסים קלדרון לעדי אופיר בספר 'פלורליסטים בעל כורחם'], הכיבוש הוא הכל.

 

הכיבוש הוא מחסומים, ומחסומים זה אלימות, והחברה הישראלית מלאה באלימות, ולכן סוף הכיבוש הוא קץ הפוליטיקה הישראלית.

 

האם זהו מקרה שתנועת השמאל החדש הזו מתהדרת באברום בורג, מי שלא מזמן הציע פתרון מקורי משלו לבעיות הפוליטיות של ישראל: יצטייד לו כל אחד בדרכון אירופאי ושלום על ישראל.

 

מה מוצא אצלו חיים אורון? מה עושה שם עוזי ברעם? או עמי אילון? רק להם פתרונים. ועד שהם מספקים אותם אין אלא להבין שהם, בדומה לחרדים, מסוגלים לתת תשובה מלאה לשאלה חלקית: הכיבוש.

 

מלה אחרונה על עמוס עוז. האם זה מפתיע שיצירתו השלמה והטובה ביותר מאז 'מיכאל שלי' היא 'סיפור על אהבה וחושך', המטפל העל כורחו במלוא ההויה הציונית ומהווה לפיכך חיבור שמאלי ראוי לשמו, המקיף את כל הבעיתיות הפוליטית של מדינת ישראל? לא פלא שכאשר נדרש עמוס עוז לביוגרפיה הקונקרטית והאמתית והמקיפה שלו, הוא מספק תמונה מקיפה, ציונית, הומניסטית, סוציאל-דמוקרטית.

 

לעומת זאת, כאשר הוא עסוק בלחכות לפרס הנובל לספרות [או לשלום?], שבוודאי הוא ראוי לו, הוא מנפק יצירות ספרותיות דלות המתאפיינות בלא יותר מגעגוע מוסרני לחיים טובים יותר. שזה בדיוק מה שאפשר לומר על תנועת השמאל החדשה הזו: געגוע מוסרני והזוי לחיים טובים יותר, אלו שיבואו לאחר הכיבוש.

 

במקביל, הולך ומנסה להתארגן משהו תחת הכותרת המחייבת יותר מאשר 'תנועת שמאל חדש': "המחנה הסוציאל-דמוקרטי".  לאו דווקא ציונות-סוציאל-דמוקרטית, גם אם לא מעט מהאנשים המטיפים להקמתו של מחנה כזה הם לא רק ציונים נאמנים, אלא אף יודעים להסביר באופן משכנע מדוע ואיך פוסט-ציונות היא למעשה [או בין השאר] האידיאולוגיה של ההפרטה. זו של העדי-בורגים מהפרק הקודם.

 

אלא שמכיוון שהמחנה הזה צריך לגדול, וציונות, איך לומר, היא קצת פאסה בחוגים מיליטנטיים-רדיקליים ידועים, מה גם שהבסיס המוסרי-עיוני-רעיוני של המחנה הסוציאל-דמוקרטי הוא ביקורת מוחלטת וטוטאלית על המדינה הישראלית מראשיתה ובוודאי מאז 1977, הרי שהמסקנה המעשית היא להשתיק או להשקיט את המרכיב הציוני ולהדגיש במקומו את המימדים המעמדיים של הפוליטיקה הישראלית.

 

נשמע מצוין. במונחי הדימוי הספורטיבי שלעיל מדובר בקישור מצוין. שחקני אגף מהירים בעלי כושר הגנתי. חלומו של כל מאמן. אלא שקבוצת כדורגל לא בונים רק מקישור ופוליטיקה ישראלית לא תקבל תשובה רק מהמימדים המעמדיים שלה. בכלל, ובעיקר כאשר חלקים קולניים במסגרת השותפים הפוטנציאליים של המחנה הסוציאלדמוקרטי, הם פוסט-ציונים מוצהרים. חלקם מדברים במפורש בעד זכות השיבה. חלקם לא רואים שום הבדל בין מרצ לחד"ש. חלקם מגנים בפומבי את הסמלים של מדינת ישראל. חלקם סתם מתעבים את הציונות על שום מקורה האשכנזי. ככה לא בונים חומה.

 

דמיינו לעצמכם מדינה עתידית המוליכה [לכאורה] צעד נוסף קדימה את הרעיון הפדרלי של הפרדת הרשויות וביזור הכוח הפוליטי. כך, לצד הפרדת הרשויות הקלאסית, והאיזונים והבלמים וכו' וכו', תתקיימנה שלוש ממשלות. האחת תטפל בעניני מוסר ומצפון לאומי. השניה בעניני מלחמת מעמדות. השלישית בשאר הבעיות.

 

במקרה של ישראל 'שאר הבעיות' כוללות סוגיות זוטרות כמו החמאס, איראן, סוריה, לבנון ושאר ירקות. ועוד לא אמרנו כלום על 'שאר בעיות' מהסוג הפנימי: בעיותיה של חברת המהגרים החורגות משאלת פרנסה שיכון ופנסיה [זהות למשל], עתידן של קבוצות אוכלוסין עוינות-מודרנה [שעוניים-אמנותם], וכיו"ב.

 

הימין מבין באופן טבעי כמעט, שכל הבעיות הללו – המוסר והמצפון, החברה והכלכלה, הבטחון והיחב"ל האזורי ושאר בעיות החברה של ישראל – הן ענינו האינטגרלי. וממילא השיטה לגבי כל אלו דומה: לסה-פר. שב ואל תעשה. תן לבעיות לצמוח, ומדי פעם תקן אותן כדי שהנזקים לא יהיו גדולים מדי. אבל נזקים בתחום המוסר, החברה, הכלכלה, הבטחון וכו', הם תנאי הכרחי לקיום התפיסה הימנית מראשיתה: ריאקציה ושמרנות. לכן כל שנתניהו צריך לעשות זה להגיד מלה ורבע על ירושלים, שתי מלים על סוריה, שלוש וחצי מלים על הכלכלה הנכונה, ושלום [כלומר מלחמה] על ישראל.

 

מדהים לראות שהשמאל, שנולד על האתוס של המאמר האלמותי ההוא של הכומר עמנואל ז'וזף סייס, 'המעמד השלישי הוא הכל', עסוק לאחרונה בלהתפצל ולהתפצל ולהתפצל. בעיית הבעיות היא בהבנה הבסיסית שמערך פוליטי המעונין לנהל את המדינה, חייב לקחת בחשבון את כל מרכיבי בעיותיה.

 

מה שמתרחש לנגד עינינו זה ההפך הגמור. אצל הבורגים בשם המצפון [ואין כמו דרכון צרפתי למרוק עוונות]. אצל המחנה הסוציאלדמוקרטי בשם המעמד. רק גורם אחד, מפלגת העבודה, פועל על סמך ההבנה הזו, שבעיותיה של ישראל זקוקות לטיפול רב-מימדי ומתמיד. אלא שהוא עושה זאת חלושות ונואשות, הן בשל המבנה הפנימי של המפלגה והתנהלות ראשיה, אך יותר בשל פניקת הסקרים והחבטות מימין ומשמאל, מחוץ ומבית בעיקר.

 

פחות מ-100 ימים לפני הבחירות, ראוי שכל איש שמאל, כלומר כל מי שמעונין בקידמה חברתית, כלכלית, בטחונית, יחב"לית וכו', ישאל את עצמו היכן מובטח יותר עתידה של מדינת ישראל: אצל ביבי, אצל בורג, אצל מה שנובע מפלגתית מהאתוס של המחנה הסוציאלדמוקרטי [חד"ש? עלה ירוק? גמלאים? רע"ש? כל דבר חוץ מברק, הניאו-ליברל עם הסיגר מאקירוב], או במפלגת העבודה.

הרשמה לעדכונים

"כדי לקיים את יסוד השבת בחיי ישראל אינני צריך להסכמים בין מפלגתיים... השבת בשבילי היא מעמודי התרבות העברית וההישג הסוציאלי."
ברל כצנלסון

מאז 2004

כבר מעל 15 שנה, הבמה-הרעיונית היא כיכר העיר היחידה עבור חברי מפלגת העבודה.

יצחק רבין - לא נשכח

התחברות

לפרסום מאמרים

אחד במאי