על עריצות הפקידות

בשבועות האחרונים עלו לכותרות מספר פרשיות וסכסוכים במגזר הציבורי – אם בפקידות פנימה ובינה ונבחרי-הציבור (פרשת רשות המיסים‚ הסכסוך בין החשב הכללי לשר האוצר‚ סכסוך העבודה בבנק ישראל‚ תפקוד המדינה בתקופת הלחימה בצפון ועוד). רבים וטובים‚ בתקשורת ובכלל מפנים אצבע מאשימה לסיאוב בשלטון‚ לאיכות מקבלי ההחלטות ולבינוניות שכבשה כול חלקה טובה בעסקנות המפלגתית. יש בכך הרבה מן האמת‚ אולם‚ גם אם איכות נבחרי הציבור שלנו לא הייתה בשפל כזה מעולם – הרי ששורש הבעיה הנו עמוק הרבה יותר ונדרש טיפול יסודי ושידוד המערכות הציבוריות מן היסוד.

עריצות הפקידות הציבורית הפכה את האפשרות למשול ולהוציא מדיניות ותפיסת עולם מדינית‚ חברתית וכלכלית לכמעט בלתי אפשרית. שכבות ואגפים מסוימים בפקידות הממשלתית צברו לעצמם כוח שלטוני‚ יכולת לחסום ולבטל תהליכים ובאופן מעשי לסרס את נבחרי-הציבור. למעשה‚ פועלת הפקידות בניגוד לרצון הציבור – כפי שזה התבטא בבחירות.

תוך השענות על הקביעה המבוססת חלקית‚ על שחיתות‚ מינויים לא ראויים והעדפת מקורבים הצליחה הפקידות הבכירה לגבש מכלול של כלים‚ תקנות ונהלים המסרסים את יכולתו של נבחר הציבור (שר‚ ח"כ או אחר) לייצג נאמנה את הציבור ששלח אותו לתפקיד זה. פקידים אלו שכחו כי בישראל מתקיים הליך דמוקרטי לבחירת מפלגה ובה נציגי ציבור שמטרתם לייצג ולממש תפיסת-עולם ברורה (הלאמה או הפרטה‚ העדפה ועידוד  מגזרים מקופחים‚ השקעה באזורים גיאוגראפיים וכו'). בעוד הם‚ הפקידים‚ מונו לתפקיד באמצעות ועדה מסדרת (ועדת מכרזים מצומצמת ועל בסיס של יכולת או של ותק בלבד) שבמרבית המקרים לא חשופה לביקורת ציבורית דומה.

בעיקר‚ מכוונת אמירה זו לאגף התקציבים שבאוצר‚ נציבות שירות המדינה‚ משרד המשפטים ובמקרים מסוימים לאגף החשב הכללי שבאוצר. הדוגמאות רבות – ביטול שרירותי של סעיפי תקציב המקדמים מדיניות השר; פסילת מינויים של אנשים ראויים בהתבסס על הרקע הפוליטי שלהם (האם אין כאן הפלייה?); חסימה של הזרמות תקציב לעידוד מגזרים וזאת בהתבסס על דרישה לשקיפות בחלוקה; הפרטה חסרת אחריות ועצירת תזרים מזומנים בלתי-מבוססות.

תהליכים רבים‚ החלטות ממשלה וכנסת מתמוססים‚ נעלמים וסובלים מחוסר בתקצוב‚ אישורים מנהליים או איוש בכוח-אדם ראוי. אם בהתבסס על החלטה של פקיד בודד או בגלל סדרה של פעולות מסרסות המתבססות על האני-מאמין של הפקידות הבכירה (לדוגמא‚ מלחמתם בועד עובדי אל-על). שיגעון הגדלות והאמונה כי הם מגנים על טוהר המידות‚ התקינות הציבורית ומהווים את המחסום האחרון בפני סיאוב שלטוני מוחלט. כחלופה‚ הם מציעים לנו קיבעון מחשבתי‚ מינוי מקורבים מתוך המערכת‚ קידום מדיניות המתבססת תפיסת עולם אישית ולא ציבורית‚ הכשלת הדרג הפוליטי ועוד.

המערכת המנהל במדינת ישראל צריכה לעבור טלטלה ושינוי מן היסוד.

מצד אחד הכוח צריך לחזור לנבחרי-הציבור – היכולת להתוות קווי-מדיניות לטווח ארוך ולהביא אותן למימוש בפועל (במקום החלטות קצרות מעוד ושינוי מדיניות מתמיד); אפשרות להכניס למערכת כוח-אדם איכותי המקדם והפועל בהתאם לתפיסת העולם שלו (רבים אינן מבינים כי זהו כלי חיוני לפעילותו של נבחר הציבור). מצד שני‚ הפקידות צריכה לחזור לגודלה ומקומה הטבעי במערכת – מימוש החלטות נבחרי הציבור; העמדת כלים מקצועיים ואיכותיים; בקרה וביקורת על תהליכים‚ החלטות ופעולה מוסדרת ומסודרת לשמירה מפני שחיתות וחריגה מתקנות ונהלים.

במקביל, מערכת הבקרה והביקורת הפנימית של הממשלה צריכה להתחזק ולהתרחב. בפרט משרד מבקר המדינה ונציגיו במשרדים השונים צריכים לקבל כלים ומשאבים נוספים לאכיפת החוק, התקנות והנהלים.

על עריצי הפקידות לזכור – בסופו של יום‚ חובתו של נבחר הציבור לפעול למימוש השליחות הציבורית שלו. האחריות לקבלת ההחלטות ומימושן עליו. גם אם בניגוד לדעתם ועמדתם. אם יידרש‚ יעמוד נבחר הציבור למשפט ציבורי (או פלילי) על כשלון או חריגה מהמנדט שקיבל.

די לעריצות הפקידות!

• קודם
• הבא