מפלגת העבודה - הבמה הרעיונית

השבוע פרסמתי מאמר בעיתון מעריב והתראיינתי בתוכנית הכל דיבורים בנושא הדרך בה מתנהלת מפלגת העבודה במהלך הבחירות ומהרגע בו הן הסתיימו. תיארתי את ההתנהלות המפלגתית הבעייתית של יו"ר המפלגה, התנהגות סוליסטית, לא משתפת ולא אקטיבית. אנחנו מפלגה דמוקרטית, פלורליסטית, לכל אחד ואחד מהחברים במפלגה ומחברי הכנסת שלה יש מה לתרום. אנחנו לא "יש עתיד", אנחנו לא מפלגה של איש אחד. 

קמפיין הבחירות נוהל בצורה צנטרליסטית. ההחלטות שהתקבלו לגביו התקבלו בחדרים סגורים, איש מאתנו לא שותף ולא לקח חלק בהחלטה על אופי הקמפיין והאסטרטגיה. בסופו של דבר הקמפיין של מפלגת העבודה היה קמפיין לא טוב. ההחלטות שהתקבלו היו שגויות, הביצוע היה קלוקל.

יו"ר העבודה, הגב' יחימוביץ מגיעה לביקור, על מנת לפגוש את החברים ולשוחח עימם. מאות הודעות SMS  נשלחו לחברי מועצת הסניף ולצירי ועידת המפלגה בנגב לקראת המפגש. שלי נכנסת לאולם המפגש (כיתת לימוד במכללה פרטית בבאר שבע – אנחנו "הומלסים" סניף ללא בית).

מבט מופתע על פניה, אומרת משהו בנוסח: מה, כל כך מעט ? באולם

כ- 35-40 איש ואשה, בערך כ-20 סטודנטים, כ- 10-15 גימלאים

וארבעה – חמישה בעלי תפקידים/מלווים.

יש מונרכיה, יש אנרכיה, יש אוליגרכיה ויש עבודרכיה. ומהי עבודרכיה? משנה אידיאולוגית ודמוקרטית המיושמת בצטעלך (פתקאות).

מכלל ופרט אין למדים על הכלל, אך מפרט למדים באבו-אבוה על הכלל. הא לכם סיפור פוליטי מקומי, שולי וזניח, והקישו גזירה שווה למושבותיכם: סניף מפלגת העבודה בכפר סבא. זקן ושבע ימים הסניף הזה, שלאחרונה החייהו עלומים ולא יכלו לו.

סניפים פוליטיים יימצאו בכל עיר ומושב. כל עיר והסניף שלה. שונה במהותו ותכניו, שונה במעשיו. לא כן מפלגת העבודה על סניפיה, לה יש אג'נדה, רשומת פטנט עולמי, בניהול סדרי שלטון. יש מונרכיה, יש אנרכיה, יש אוליגרכיה ויש עבודרכיה. ומהי עבודרכיה? משנה אידיאולוגית ודמוקרטית המיושמת בצטעלך (פתקאות).

עוד מוקדם מדי לחגוג, אבל כמו שזה נראה, יאיר לפיד ונפתלי בנט משנים את כללי המשחק, והמפלגות שלהם עומדות לתקוע יתדות עמוק בלב הפוליטיקה הישראלית. כנראה שיש עתיד והבית היהודי הן לא עוד מפלגות אופנתיות שיחלפו מהעולם כעבור קדנציה אחת, ואולי בעתיד הלא רחוק הן אף יחליפו את שתי המפלגות ההיסטוריות - הליכוד והעבודה. 

אבל בעוד את בנימין נתניהו לא הייתי ממהר להספיד, הרי ששלי יחימוביץ', על פי הבנתי, היא מקרה אבוד. כאשר מדובר במערכת הפוליטית, יחימוביץ' היא ההוכחה הבולטת לכך שהכל אישי. אפשר להתווכח על מדיניות כלכלית, אפשר לדון על שאלת ירושלים, אך בסופו של דבר מגיעים תמיד לאישיותו של המנהיג.

על תפיסת הנכבה הפלסטינית ומה שבין מדע הפילוסופיה ומדע ההיסטוריה - הנכבה הפלסטינית, הפכה למונח מרכזי בסכסוך הישראלי פלסטיני וזאת כחלק מתהליך בניית הלאום הפלסטיני והתהוות האתוס שלו. לי אישית, אין בעיה עם אתוס זה וחשוב וחיוני לישראל ולישראלים להכיר בו ולכבדו.

עם זאת, כחלק מהמאמץ הפלסטיני - המוצלח מאוד, יש לציין - לשנות את השיח הבינלאומי, בנוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני, מתפתח לחץ פנים ישראלי להתאים את האתוס הישראלי (והציוני, יש יוסיפו) ולהכפיף אותו לזה הפלסטיני ... פה, אני כבר חלוק באופן גורף על המאמצים גישה זו (דנתי בהיבט דומה בעבר ובהקשר של האתוס הציוני). אמנם, יש לכבד את האתוס הפלסטיני ואת התהליך המרשים של בניית הלאום שעוברת אומה זו - אולם מפה ועד ריסוק האתוס הישראלי ובפרט תפיסות עולם וערכים, המרחק רב. בפרט שהפועלים למען ריסוק האתוס הישראלי עושים זאת בשם הרצון לשלום ודו קיום - עבורי, סתירה.

יובהר, מטבע האתוס שהוא סובייקטיבי וכך ראוי - לפלסטינים ולישראלים אתוס נפרד ... סיום הסכסוך ראוי ורצוי שיתבצע מעל שולחן המשא ומתן ומתוך הכרה הדדית באתוסים של כול אומה ולא מתוך כפיה ומחיקת זהות צד אחד.

במסגרת תהליך זה, פרסם הדוקטורנט להיסטוריה שי חזקני מאמר מרשים ויסודי, במוסף סוף השבוע של הארץ - המאמר עמוס במראי מקום וראיונות עם דמויות רלבנטיות ונדמה כי אכן נעשה מאמץ רב לבחון את העובדות וכפי שראוי שיעשה היסטוריון. עם זאת, חזקני כושל ונוטש את עמדת ההיסטוריון הבלתי-משוחד ומרבה להוסיף פרשנות אישית (ויש להעיר, גם סובייקטיבית) ... למעשה, אם נסיר ממנו את הקטעים בהם חוטא חזקני בהערות לא מגובות בעובדות - מסקנתי היא: לא התקיימה תוכנית אב לגירוש הפלסטינים במהלך מלחמת העצמאות ב-1948.

כנראה מסקנה הפוכה מזו לה כיוון וחבל, כי די אם היה מסתפק בקביעה (הנכונה לטעמי, יובהר): "... בשנות ה–60, איש לא העז להודות בפומבי כי ישראל גירשה פלסטינים, ואולם היום, בעידן שאחרי אוסלו ו”ההיסטוריונים החדשים”, האחריות הישראלית שוב אינה טאבו ..." היה משיג את מטרתו.

מטרת טור זה, להאיר את הכשלים שיצר חזקני עצמו ולהאיר באור שונה - לא את חזקני עצמו, אלא את המאמץ להכפפת האתוס הישראלי לזה הפלסטיני (כל הציטוטים, מתוך גוף המאמר עצמו):

ברוח המחאה החברתית המתעוררת ובהמשך ישיר לקו המערכתי בו מחזיק העיתון הכלכלי דה-מרקר מזה תקופה ארוכה, פרסם עורך המגזין איתן אבריאל (הארץ, 12.5.13) טור המציג את הכשלים המרכזיים בתוכנית הכלכלית של ממשלת ישראל.

בהמשך לדברים שכבר הוצגו, מעל הבמה-הרעיונית בנוגע לאיוולת שבתקציב 2014 וטורו של אריה כספי שהתפרסם במגזין הארץ, מוצגים פה עקרי הדברים (כדי למנוע לזות שפתיים, הוסר שמו של שר האוצר) -

"... שר האוצר ... בחר להיטיב עם העשירון העליון, שעמו נמנים חבריו, יועציו ומצביעיו - ולגלגל את עלות סתימת הבור שנפער בחשבון הבנק של מדינת ישראל על כל השאר ... שהתקציב ... גרוע בניתוח כלכלי, פוגע בצמיחה של המשק יותר מהנדרש ויש לו פוטנציאל לגרום נזק ארוך טווח. כך, הבעיה ... אינה מה שיש בו, אלא דווקא מה שהיה יכול לעשות. תוכנית ... אינה מנצלת את ההזדמנות יוצאת הדופן שניתנה לו ולמדינת ישראל לבצע שינויים גדולים יותר".

ואבריאל מציג 7 נקודות חשובות להבנה הליקויים בתקציב המדינה לשנת 2014:

"1. תקציב יקפיץ את האי־שוויון ... לוקח כספים ממעמד הביניים ומהמעמדות הנמוכים, ולעומת זאת כמעט אינו פוגע בתאגידים, בשכבות האמידות ובקבוצות עובדים מאוגדות וחזקות. עליית המע"מ, למשל, היא רגרסיבית: בעוד מעמד הביניים מוציא את כל הכסף שהוא משתכר על רכישת מוצרים ושירותים, העשירים צורכים רק חלק מההכנסה שלהם - ואת השאר הם שמים בבנק ... שורה של סעיפים אחרים יפגעו בעיקר במעמד הביניים - כי לאמידים הן לא מפריעות, ואילו העניים ממילא מסתפקים בהכנסות שמתחת לסף המס ... התוצאה היא שמי שימדוד את האי־שוויון בישראל בעוד שנה צפוי לגלות שהוא שוב עלה. העלייה באי־השוויון סודקת את מעט הסולידריות שעוד קיימת בין אזרחי מדינת ישראל ומאיצה את הפיכתה של ישראל למדינה עם שני מעמדות עיקריים: עשירים ועניים".

"2. התקציב יגרום להאטה בצמיחה ... גם אם סך ההוצאה הממשלתית לא קטן ‏... כל שקל שנלקח מהציבור במסים הוא שקל שלא יגיע למשק ולא יתרום לצמיחה ... סוג המסים והקיצוצים ... משפיע מאוד על סיכויי הצמיחה ..."

"3. המסים ... מעוותים את קבלת ההחלטות, את הקצאת המקורות ואת היעילות של המשק. כשמדינה נותנת הטבה למגזר מועדף מסוים, היא מיד גורמת לירידה ביעילות של המשק, כי אנשים נוהרים למקומות שבהם יש הטבות ממשלתיות ומזניחים הזדמנויות אחרות. העדפה של היי־טק, למשל, גורמת להזנחה של הייצור המסורתי. חוק עידוד השקעות הון מעודד את ההון ואת ההשקעה בהון, אך מדכא את העבודה ... לשנות סדרי עדיפויות כך שהעידוד הממשלתי יופנה לעבודה ולא להון ..."

בימים האחרונים מנהלת הממשלה האטומה ביותר בתולדות המדינה מסע נגד הסולידריות של החברה הישראלית ונגד עקרונות השוויון שעליהם נוצרה. שוויון הוא קו אופק שלא נגיע אליו לעולם. לא אנחנו ולא אחרים. אבל הוא מושא לשאיפה. מורה דרך. חברה שמוותרת על החלום הזה היא חברה בלתי מוסרית. בני אדם לא נולדים שווים ביכולתם, אבל הם שווים בזכותם לאושר ועושר. החזקים, המוכשרים יותר, וגם הערמומיים יותר, יתבעו תמיד לעצמם וישיגו יותר. השאלה עד כמה יותר.

מרבית האנשים מגדירים את ערכם על בסיס השוואתי. כדי להרגיש מצליח אתה זקוק לכאלה שמצליחים פחות ממך. האי־שוויון הוא נתון הכרחי של חברה תחרותית. תחרות והצלחה כלכלית הם ערכים מרכזיים בתרבות של ימינו. האי־שוויון של החברה המערבית דומה במידה רבה לכיסאות מוזיקליים, תמיד יש פחות כיסאות טובים ממספר האנשים. בכל תחרות יש מי שמרוויח, אבל יש תמיד גם מי שמפסיד. בניגוד למרקס, שחשב שיש פתרון היסטורי מוחלט לבעיית האי־שוויון, מדובר במאבק אין־סופי. כל שינוי לכל כיוון הוא שינוי על תנאי, זמני, עד שמישהו חזק יצבור מספיק כוח כדי לעשות שינוי נגדי.

החזקים מטמיעים את ערכיהם בתודעה של החברה. לכן התפיסה הכלכלית השלטת בחברה הישראלית, כמו באמריקאית, משרתת את העלית. על רקע זה נהפכה הכלכלה של המאה הקודמת לתערובת של מחקר מדעי ואידיאולוגיה.

חג אחד במאי שמח! ואנחנו אומרים בקול צלול וברור: לא מפחדים, מתאגדים, ומצדיעים לעשרות אלפי העובדים שהתאגדו בשנה האחרונה.
היום לפני 127 שנים, בארצות הברית, פג האולטימטום שהציבו עובדים בתביעה להפסיק להיות מועסקים בתנאי עבדות.
השביתות וההפגנות דוכאו באלימות, שישים מפגינים נהרגו במהומות עקובות מדם בשיקגו.
כמה שנים קודם, נאסרו 24 פועלי דפוס בטורונטו, קנדה – ששבתו.

מאז התגלגלה שרשרת אירועים שהביאה לאחד במאי.

בזכות העובדה שבמקומות רבים היו אנשים אמיצים שאמרו: אנחנו לא עב...See More
הי זאת שלי, חג אחד במאי שמח! ואנחנו אומרים בקול צלול וברור: לא מפחדים, מתאגדים, ומצדיעים לעשרות אלפי העובדים שהתאגדו בשנה האחרונה.
היום לפני 127 שנים, בארצות הברית, פג האולטימטום שהציבו עובדים בתביעה להפסיק להיות מועסקים בתנאי עבדות.
השביתות וההפגנות דוכאו באלימות, שישים מפגינים נהרגו במהומות עקובות מדם בשיקגו.
כמה שנים קודם, נאסרו 24 פועלי דפוס בטורונטו, קנדה – ששבתו.

מאז התגלגלה שרשרת אירועים שהביאה לאחד במאי.

בזכות העובדה שבמקומות רבים היו אנשים אמיצים שאמרו: אנחנו לא עבדים, אנחנו עובדים.

הם וחבריהם בדמם השיגו בשביל אנשים עובדים את הזכות המדהימה להתארגן, להגיד 'אנחנו' ולא רק 'אני'.
חופש ההתארגנות וזכות השביתה הפכו את העובדים לבני אדם עם זכויות, עוגנו באמנות בינלאומיות והיו לחלק מהדמוקרטיה המערבית ומהחקיקה במדינות המפותחות.
העשורים האחרונים מאופיינים בנסיגה חדה ובסימנים של חזרה לעבדות.

הכי קשה היה העשור האחרון – העשור הכלכלי של נתניהו שהתחיל ב – 2003 כשהיה שר אוצר.

כבר לא מעסיקים עובדים, אלא קונים שירותים מקבלן על כל המשתמע מהסחר הזה בבני האדם.

על יום עבודה של שמונה שעות שעליו נלחמו ברחובות שיקגו ובטורונטו, אפשר רק לחלום בעידן החוזים הגלובליים.

האחד במאי 2013, עומד בסימן הכרסום התמידי בצביונה הדמוקרטי והחברתי של מדינת ישראל והנו הזדמנות טובה לציין ולברך על תהליך התחדשותה של מפלגת העבודה.

בתקופה בה המשולש הכלכלי-ימני נתניהו-לפיד-בנט פועל להעברת אחד מהתקציבים האכזריים שידעה ישראל מזה שנים רבות. כל זאת, תוך הדרה חריפה ובלתי מתפשרת של זרמים שלמים בחברה הישראלית - ערבים, חרדים, עניים ואחרים. ובזמן שנציגי מפלגות השלטון, בוחרים באפיקים עוקפי כנסת לקדם תהליכים - עצם צביונה הדמוקרטי של ישראל עומד בסכנה.

כי האחד במאי, אינו עוסק דווקא בענייני חברא פשיטא, אלא באידאה סוציאל דמוקרטית מגובשת המתחשבת בכלל תושבי ישראל, על הזרמים והפלגים הלאומיים, הדתיים והרעיוניים המתקיימים בה.

ולכן חשיבות מפלגת העבודה המתחדשת וההולכת ותופסת מקום זה בכנסת וכפי שכבר הזכרתי באחד במאי 2012: "...מפלגת העבודה מתייצבת שוב בראש המחנה החברתי - לא במקום ולא על חשבון המאבק הבלתי מתפשר להשגת שלום בר קיימא עם שכנינו הפלסטינים. אלא כתיקון היסטורי להזנחה פושעת רבת שנים הדורשת תעדוף מחדש בסדר העדיפות הלאומי והמפלגתי. לא בגלל שאין לנו אמירה, עמדה או חזון מדיני - אלא כי אלו חדים וברורים מתמיד ויתר על כן והיות ושבה אלינו ההכרה, כי אין אפשרות להפריד בין חוסננו החברתי פנימה ובין החוסן המדיני שלנו החוצה ..." (האחד במאי 2012).

כי המרכז הפוליטי הוכיח כי "מעמד הביניים" אינו עמוד בראש מעינייו וכי נכונותו לשיתוף פעולה עם הימין הקיצוני המדיני (והכלכלי) הנו בשורה רעה לאדם העובד (מעמד ביניים או מעמד נמוך, אין בכך חשיבות) בהעדר נכונות לשינוי אמיתי בסדרי העדיפות החברתיים והכלכליים וחתירה בלתי מתפשרת לשלום עם שכנינו הפלסטינים.

ולכן חיונותה של מפלגת העבודה רק הולכת ומתגברת ואף תתעצם ככל ששלטון הממשלה הנוכחית יתארך. ויעשו טוב נציגי העבודה בכנסת אם יעצימו את פעולתם ונחישותם ויפעלו כחזית אחת למען חיזוקה של מפלגת העבודה ומתוך חקיקה ועבודה פרלמנטרית עניינית ורעיונות בלתי מתפשרת.

האחד במאי שלי, הוא זכרון מלא געגועים לימים אחרים, ימים בהם ידעו ההסתדרות ותנועת העבודה, להפגין את מלוא עוצמתם האירגונית והאידיאולוגית ברחובות הערים הגדולות ובעצרות חגיגיות.

האחד במאי שלי, הוא חג במובן המלא של המילה, חג העבודה הבינלאומי, חג לעובדים ולפועלים. דווקא בימים אלו כאשר העובדים נערכים למאבק כדי למנוע פגיעה בשכרם ובמעמדם כעובדים מאוגדים על רקע גזירות תקציב המדינה, דווקא במציאות העכשווית, שבה זכויות עובדים, תנאיהם הסוציאליים, שכרם ורווחתם, בין אם מדובר במפעל תעשייתי גדול או בין אם במשרד קטן, הם לא מובנים מאליהם, דווקא עכשיו מצווים כל שוחרי הדמוקרטיה להניף מחדש את דגל האחד במאי, להתגאות בו ולא להסתיר אותו ! יש להעביר את המסר לממשלת ישראל ולמעסיקים הפרטיים והציבוריים כאחד. העבודה המאורגנת היא נכס לחברה הישראלית, העבודה המאורגנת היא מחסום בפני חיים בעוני ובמחסור, העבודה המאורגנת איננה אוייב של המעסיקים, להיפך היא מביאה ליציבות ולתחושת אחריות משותפת לגורל מקום העבודה של העובד והמנהל כאחד. נכון, ניתן לראות מידי פעם גם מאפיינים שליליים במקומות עבודה בהם התרגלו ההנהלות להכנע לדרישות מוגזמות ולנורמות שליליות, אולם אין היוצא מן הכלל מעיד על הכלל, את השלילי יש לבער, את החיוב יש להדגיש ולהרחיב!

טופס מפקד למפלגת העבודה, נדרש על מנת להבטיח חברות במפלגה ועמה זכויות שונות הכוללת בחירת מועמדים לתפקידים שונים, השתתפות בדיונים וכו'.

התפקדות למפלגת העבודה יכולה להתבצע בתקופת שגרה או בתקופת מפקד חברים. בכל מקרה, הנוהל זהה אם כי יש להקפיד על תאריכי מפקד חברים מסויימים הקובעים זכאות בהשתתפות בהצבעות שונות (כגון בחירות יושב ראש מפלגת העבודה, המועמדים לרשימת מפלגת העבודה לכנסת וכדומה).

עמוד זה כולל הדרכה וטפסים להליך התפקדות למפלגת העבודה וכמו כן הצגה כללית של זכויות החבר לאחר סיום הליך התפקדות למפלגת העבודה.

הקדמה

חוברת זו באה לסייע לחבר תנועת העבודה הישראלית בהבנת החזון הציוני והסוציאל דמוקרטי‚ המשמש כדגלה הרעיוני של התנועה. בדרך‚ של פירוק החזון לסדרת עקרונות יסוד פשוטים המאפשרים דיון מעמיק‚ הרחבה ופיתוח. מטרתה הנה הצגת בסיס רעיוני לחברי התנועה בכדי לסייע בהתמודדות מול רעיונות וביקורת חיצוניים לתנועה.

לסדר העקרונות המוצגים כאן חשיבות‚ כמו גם למבנה הפנימי שלהם. כל רעיון מתבסס על‚ ואסור שיבטל את‚ העיקרון הקודם לו מתוך הבנה כי סתירה פנימית בין חלק מהרעיונות יכולה להתקיים ולתרום לחוזקם. תנועת העבודה דוגלת במציאת נקודת האיזון העדינה שתביא למיצוי מרבי של כל העקרונות ביחד ומבלי להביא לפגיעה מהותית בכל אחד מהם בנפרד.

עיקרון היסוד: ציונות סוציאל דמוקרטית

תנועת העבודה הישראלית רואה בחתירה למימוש החזון הלאומי הציוני ומורשת העם היהודי והחזון החברתי הסוציאל דמוקרטי כיעדה הלאומי של מדינת ישראל.