דוד בן-גוריון ופשרה על ארץ ישראל בחתירה לשלום ובדמוקרטיה הסכמתית

Thank you for rating this article.

"מדיניות ישראל צריכה לקרב את השלום. יש רק שתי אלטרנטיבות, שלום והשמדת ישראל" (בן-גוריון, מוקד 1970).

דוד בן-גוריון, חתר תמיד לפשרה כדרך חיים ולא האמין בכוח כפתרון יחיד ארוך טווח. עבורו אומץ נבחן במדינאות ולא במלחמה והחיים והגשמת החזון הציוני בבית לעם היהודי חשובים מאדמה.

לכן השלום היה אסטרטגיה עבורו ומתוך מוכנות לפשרה להשגת ביטחון המדינה והעם ולכן אדמה לא הייתה קדושה עבורו. כך גם תפיסתו לפשרה מתמדת בהנחלת שיטת שלטון של דמוקרטיה הסכמתית, מתוך הבנה שבישראל חברה משוסעת ומרובת זרמים והמרחב הפוליטי חייב להתנהל מתוך פשרה מתמדת ולא "המנצח לוקח הכול".

"מדיניות ישראל תמיד צריכה לקרב את השלום ... הארץ הזו שייכת לשניים לערבים היושבים בה וליהודים בכל העולם ... [יש גם היום קונספציה ליחידה מדינית משני עברי הירדן?] כל זה היה 1934, לימינו אלה, אין לדבר על כל ארץ ישראל. גם אין לנו עניין בזה ... הזכות הפרנציפיונית יש לנו על כל הארץ, אבל לא על כל מה שיש זכות זה אפשר. אם אפשר לעשות שלום בנינו ובין הערבים על בסיס הסכם שביתת הנשק והגבולות ההם [של 1949], לא עבר הירדן, לא מערב ארץ ישראל, גם בלי ירושלים, כמו שהיה עד ששת הימים. אני בעד זה. לא מפני שחושבים אין לנו זכות, אלא מפני שאין אפשרות כזו ואין גם הכרח. אני הייתי נגד זה שנלחם בעד שטחים ... [כיצד תנהג באספירציות הלאומיות של יושבי הגדה?] אם יש שלום, הם ישבו בארצם. אני בעד זה שנחזיר עם שלום, שלום אמיתי, ירושלים וגולן לא להחזיר. יש רק שתי אלטרנטיבות, שלום והשמדת ישראל" (מוקד, ערוץ 1 1970).

משה בן-עטר, מנמק היטב את הטענה לגבי הפער בהבנת הדור ״הצעיר״ את בן גוריון בהנחלת השיטה הפוליטית שראה כחיונית לשרידות החזון שאתה מתאר - בן גוריון טיפח דמוקרטיה הסכמתית (קונסוציונלית, consensualism) שמניחה חברה הטרוגנית וחלוקת שלטון תמידית בין הזרמים השונים מתוך פשרה מתמדת (בכלכלה, התבססות על מודל-האסיר שבו כולם מסכימים לפשרה כדי לא להפסיד). לכן מיקום מפא״י כמפלגת ציר היה כה חיוני לשנות שלטונו ולהקמת המדינה. החטא הקדמון של בגין היה ריסוק השיטה וטיפוח המגזריות תוך העברת המערכת הפוליטית למערכת סכום אפס (בכלכלה, משחק התרנגולת של המנצח לוקח הכול - Winner takes it all).

כל מי שמדבר על העדר אופק מדיני תומך בפועל בדוקטרינת נתניהו - זה מה שמסרבים לשמוע ולהטמיע לגבי תפיסת בן גוריון שאף פעם לא התייאש וגם כאשר כל העולם היה נגדו וכולם אמרו לו שהוא משוגע. כך גם היה רבין, הבין שזה שכולם פוסלים לא ימנע ממנו להמשיך לחתור לשלום כאסטרגיה. נתניהו הצליח ב15 שנות שלטונו לרסק את התקווה וזה ההישג הגדול שלו שהפך את הייאוש בשמאל לקלף המנצח שלו.

לכן ופה האחריות של מפלגת העבודה להחזיר את המערכת הפוליטית לשיטת ההסכמה ודרכה את התקווה.

כותב משה בן-עטר (הארץ 1.12.2022):

"דוד בן-גוריון היה יהודי חילוני. אתיאיסט שבה מבית עם מורשת דתית. הוא לא ביקר בחצרות רבנים ולא התחנף אליהם, לא הלך לבית כנסת, נסע בשבת, אבל היה לו כבוד לשומרי מצוות ולתנ"ך. הוא ביקש מדינה עברית שהיא חילונית במהותה. יש כאלה - כמו ההיסטוריון והביוגרף של בן-גוריון, מיכאל בר-זוהר - שסבורים שישראל אכן היתה הרבה יותר כזו בעת פרישתו של "הזקן".

בהשוואה למציאות הישראלית העכשווית, חזון בן-גוריון, שהיום (חמישי) מולאים 49 שנה לפטירתו (האזכרה הממלכתית התקיימה אתמול), הוא בבחינת הגולם שקם על יוצרו. נראה כי בן-גוריון המעיט בהערכת הדינמיקה של ההשפעה החרדית-דתית אורתודוקסית על חיי האומה. התוצאה ניכרת היטב במה שמתחולל היום ביחסי דת ומדינה, עם וללא קשר לקואליציה המסמנת.

"החזון איש" (הרב אברהם ישעיהו קרליץ), מי שהנהיג את העולם החרדי בתקופת היישוב וישראל הצעירה, כינה בראשית שנות החמישים בשיחה עם בן-גוריון את החילוניות כ"עגלה ריקה". כעת, מי שהיתה באותו משל "העגלה המלאה", נתמלאה בתוכן המאיים על האתוס הציוני של האבות המייסדים. מחזון שביקש מדינה חילונית עם ערכים יהודיים, ישראל הופכת למדינה יותר דתית.

כך מתברר יותר ויותר כי ההסדרים והפשרות שקבע בן-גוריון עם הציבור האורתודוקסי הם הבקיעים דרכם נכנסה המציאות החברתית של ימינו. במכתב הסטטוס-קוו ששלח בן-גוריון למנהיגי "אגודת ישראל" עוד ב-1947, הוא התחייב לשמור על השבת כיום מנוחה, להחיל דיני כשרות במקומות ציבוריים ולהבטיח אוטונומיה של החינוך החרדי תוך חיוב לימודי חובה. הוא גם חבר לחרדים בשחרור כמה מאות אברכים מצה"ל ויצר את התקדים הראשון לתופעת ההשתמטות משירות צבאי, שהלכה והתרחבה לאחר עליית הליכוד לשלטון.

הפשרות שעשה בן-גוריון היו אילוץ פוליטי של מרכיב קואליציות. הוא האמין שהן זמניות ולא ראה בהן איום גדול, בין היתר בגלל שהיה צורך בהמשכיות עולם התורה שנחרב בשואה. האמת היא שבן-גוריון האמין שהחרדים ייעלמו עם הזמן. בכך כמובן הוא טעה טעות חמורה. הסטטוס-קוו עם הרב יהודה לייב פישמן וחבריו הבטיח לשמור על אופיה היהודי של ישראל, אך נתן בידי הרבנות הראשית את הסמכות המדינתית לטיפול בנישואים, גירושים ועוד ועוד. בן-גוריון התנגד להפרדת הדת מהמדינה גם בהמשך, ובהקשר זה זכורה שיחתו עם ישעיהו לייבוביץ', שבה אמר כי מטרתו היא לתפוס את הדת ולהשתלט עליה – "להחזיק אותה בידי", סבר. "אני רוצה שהדת תשתחרר משלטונך" השיב לו לייבוביץ, יהודי דתי שביקש הפרדת דת מממדינה.

ב-1970, אחרי מלחמת ששת הימים, דיבר בן-גוריון בריאיון לתוכנית "מוקד" על הצורך לסגת מכל שטחי יהודה ושומרון, למעט ירושלים ורמת הגולן להן היה לדעתו ערך ביטחוני אסטרטגי. הרוח המקדשת את הגשמת ממלכת הכהנים וקדושת ארץ ישראל השלמה היתה זרה לרוחו. תפיסת כור ההיתוך ראתה בדמות החלוץ והצבר החילוני בתור הישראלי החדש, המשוחרר מכבלי הגלותיות, ושאפה לעצב חברה מונוליטית. הוא חתר למדינה יהודית אבל לאומית ולא לאומנית, אך עם השנים תפיסה זו נעקפה בסיבוב על-ידי חסידיו של הרב קוק והחרדים. ישראל של היום נראית אחרת לגמרי מבחינה דתית, תרבותית, פוליטית ודמוגרפית.

במושגי היום, בן-גוריון היה נתפס בעיני הימין הדתי כפוסט ציוני. בהיבט הזה, בן-גוריון הפסיד במערכה הכוללת על צביונה החופשי של ישראל וצריך גם להביט על המציאות נכוחה - ייתכן שהוא הפסיד גם במערכה על מדינת הלאום של העם היהודי. אם הוא משקיף עלינו מלמעלה, הרי שהוא עושה זאת במידה רבה של עוגמת נפש, כמי שמת פעמיים. כמעט 50 שנה אחרי מותו, ישראל על הנתיב לתיאוקרטיה משיחית ולאומנית".

"... אני רוצה להודות לבמה הרעיונית על העשיה הגדולה והחשובה שלה ..."
דניאל גיגי, פורום מפלגת העבודה

מאז 2004

כבר מעל 18 שנה, הבמה-הרעיונית היא כיכר העיר היחידה עבור חברי מפלגת העבודה.

הרשמה לעדכונים

יצחק רבין - 2014

התחברות

לפרסום מאמרים

אחד במאי