על שיקום מפלגת העבודה 1989-1992 - זה אפשרי

Thank you for rating this article.

הסיפור שלא סופר.

אותן שלוש שנים מופלאות, 1992-1989, של שיקום ובניה מחדש, עם העובדים המסורים של הירקון 110, שהובילו לנצחון האחרון של העבודה, בבחירות 1992 - בהובלת מיכה חריש כמזכ"ל נבחר החלה המפלגה לחיות ולבעוט, וסניפים התעוררו לחיים וחזרו למעורבות פעילה, והחלו להאמין. כאשר יצחק רבין נכנס ללשכתו, כארבעה או חמישה חודשים לפני הבחירות - הציגו לו המזכ"ל מיכה חריש ויובל פרנקל, מערך שלם, מוכן לקראת מערכת הבחירות, שנבנה ב3 שנים של עבודה קשה ... הן ברמת המטה הארצי, והן ברמת השטח, עם רשת הסניפים המתחדשים והתוססים.

הטור המלא:

כאשר איריס קולקה טילפנה אלי כדי להודיע שהיא מארגנת מפגש של עובדי מטה מפלגת העבודה המיתולוגי ברחוב הירקון 110, מלפני 30 שנה, השבתי בנימוס ולא תכננתי להגיע. ואז, ממש ברגע האחרון, החלטתי לבוא. זה היה מפגש מרגש מאין כמוהו, שזרק אותי שלושה עשורים לאחור, אל שלוש השנים המופלאות של שיקום ובניה מחדש של המפלגה, שהובילו לנצחון האחרון של העבודה, בבחירות 1992. האנשים האלה, שבאתי לפגוש השבוע, עובדי הירקון 110 באותן שנים, הם החיילים האלמונים שנשאו במעמסה ומעולם לא קיבלו קרדיט על כך. זה הסיפור שלא סופר.

לאחר הכשלון בבחירות הכלליות והמוניציפליות של שנת 1988, הכתיר עיתון "דבר" את מצבה של מפלגת העבודה בתואר המפוקפק של "בית הקברות ברחוב הירקון 110", ואף הכריז בכותרת נוספת על "קץ מפלגת העבודה". זמן מה אחר כך, בחודש פברואר 1989, נבחר מיכה חריש לתפקיד מזכ"ל מפלגת העבודה והביא איתו לרחוב הירקון 110 את יובל פרנקל הצעיר, להיות יד ימינו, את רותי כהן, העוזרת האישית ואת הדוברת הבלתי נלאית, מירה גשל, אליה הצטרף מאוחר יותר גם שמוליק אלגרבלי. חריש הציע לי אז לבוא ולנהל את אגף ההסברה והפרסום, שכמו מרבית אגפי המנגנון המפלגתי של אחרי בחירות 88', היה "על הקרשים". בחודש מרץ 1989 הצטרפתי לצוות הקטן שחריש הביא עימו. שם, בלב ליבו של המנגנון המפלגתי, התגלה לי עולם חדש של עובדים חרוצים וכואבים, שהביטו בעינים משתאות כיצד רבים מהפוליטיקאים במפלגה עסוקים בבריחה אופיינית מאחריות לכשלון חודשים אחדים קודם לכן, ובהטחת האשמות הדדיות.

מיד עם כניסתו לתפקיד, הנהיג חריש תהליך אינטנסיבי ומהיר של הפקת לקחים מכשלון בחירות 88', ועל בסיסה הטיל עלינו, מנהלי האגפים השונים, לגבש ולהציג הצעות לתכניות עבודה מפורטות "מעשיות ואופרטיביות, בלי מלים מיותרות" הוא הדגיש. "המטרה", הוא הוסיף, "היא... להכין תשתית מפלגתית נימרצת ויעילה ברחבי הארץ, בשטח, כזו שמאמינה בעצמה... ושתוביל לניצחון בבחירות 1992... ואנחנו נעשה את כל מה שצריך כדי שזה יקרה... ומכאן ואילך אנחנו לא מתייחסים לרואי השחורות ולא למי שרק אוהבים לתת עצות אבל לא אוהבים לעבוד קשה... אנחנו גם לא מתעסקים ברכילויות ובמה כתוב בעתון 'דבר' או בכל עיתון אחר. ומי שלא מאמין שאפשר לנצח בעוד 3 שנים - אין לו מה לחפש כאן" (מתוך סיכום ישיבת עבודה אצל חריש, חודש אפריל 1989, הפתקים אצלי).

את מה שקרה מאותו היום ועד לנצחון בבחירות 92', אפשר לספר בפרטי הפרטים בספר עב הכרס שלעולם לא אכתוב. אגף ההסברה אותו ניהלתי, יחד עם יוסל'ה בר-ציון עליו השלום, הפך להיות מוקד עליה לרגל של פעילי וראשי סניפים. ויחד עם יובל פרנקל יצאתי המון לפגישות "גומלין" אצלם בשטח. הנחיית המזכ"ל חריש היתה ברורה: לתת כל סיוע לכל סניף שמבקש, ולכל תא סטודנטים שמבקש. בעצה טובה, בגיבוש תכנית עבודה מקומית, בארגון אירועים, בהפקת חומרי הסברה. "ובתנאי" אמר חריש, "שאתה חש שעומדים מולך פעילים רציניים שרוצים לעבוד קשה"... וכאלה היו המון באותן שנים. בהנהגת חריש ובניהול השוטף של יובל פרנקל, הפך מטה המפלגה לבית שוקק שעבד 24.7... ובכל לילה היו אורות דולקים באחד או יותר מחדריו.

לפתע גילינו את האוצרות החבויים בתוך הירקון 110, שהפוליטיקאים מבחוץ כה נהנו לחבוט בו באותן שנים. אלה היו העובדים המסורים שרק חיכו שיקראו להם לדגל. אט אט הפך שתוף הפעולה בתוך הבית, בין כל עובדי האגפים השונים, לשם דבר. בית הדפוס הקטן שבקומת הכניסה, החל לעבוד ימים ולילות כדי לספק חומרי הסברה ופרסום שהופקו לסניפים (טרום עידן האינטרנט והרשתות החברתיות). כך גם מחלקת "האקספדיציה" (הדואר?) שהיתה אמונה על הפצת החומרים ברחבי הארץ, ואגף המשק שסייע בארגון אירועים ארציים ומקומיים – כל אלה באחריותו של מנהל הבית המסור באותן שנים, כדורי קצב עליו השלום. וכך גם אגף הארגון, והאגף המוניציפלי בהנהלת דני אלדר, ואגף הבחירות בהנהגת רענן כהן, שהחל להנפיק מחקרים וניירות עמדה משובחים. אגף הכספים בניהולו של רוני נחומי ז"ל ישב לכולנו על הורידים, כדי להבטיח שיהיו הצעות מחיר אמיתיות על כל בקשת עבודה חיצונית, ורק אחרי בחינה מדוקדקת האם אפשר או לא להדפיס פריט מסויים בתוך הבית כדי לחסוך כסף. זאת, בעוד לשכת המזכ"ל עסוקה ימים ולילות, ובהצלחה מרשימה, גם בחיסול חובות המפלגה העצומים שירש מיכה חריש. הלשכה המשפטית והמוסד לבירור עתירות, המשיכו להתמודד עם שגרת העתירות והתלונות, טרחניות רובן, של עסקנים מרחבי הארץ, אבל ידענו שזה חלק מחייה של מפלגה גדולה, והשתדלנו להתנתק מרעשי הרקע המיותרים של התופעה. ובמרתף הבניין החלה לפרוח אט אט יחידת המיחשוב ומאגרי המידע, שבעולם המפלגות של אותם ימים, היתה חידוש מרענן וחשוב. לפתע החלה המפלגה לחיות ולבעוט, וסניפים רבים התעוררו לחיים. כאשר חריש החליט לקיים את ישיבות מרכז המפלגה בערי שדה רחוקות, בחצור הגלילית, בבית שמש, בבאר שבע וכן הלאה - "כי בלי זה אי אפשר להתחבר לשטח" הוא אמר - כבר חשנו שהמפנה אכן קורם עור וגידים. יותר ויותר פעילים רדומים בשטח התעוררו... חזרו למעורבות פעילה, והחלו להאמין. אחר כך מינה חריש את פואד בן-אליעזר ז"ל, לעמוד בראש ועדת המיפקד והפריימריז, ובא מיפקד החברים ההיסטורי, "מצטרפים וקובעים" (1991-1990), עם קמפיין שווקי שאף מפלגה מעולם לא עשתה עד אז, שבמהלכו נרשמו כ-160,000 חברים חדשים בתשלום דמי חבר, תופעה חסרת תקדים באותם ימים. ואחרי המיפקד באו הפריימריז הראשונים בישראל, תחילה למועמדי העבודה לכנסת ומאוחר יותר למועמד העבודה לראשות הממשלה. וכל זאת בעידן של טרום אינטרנט וטרום פייסבוק. חוברות המועמדים מאירות העיניים הגיעו לכל חברה וחבר מפלגה בדואר ומבעוד מועד, והבחירות - בהשתתפות כמאה וששים אלף חברות וחברים - התנהלו בסדר מופתי (שנים לפני הקלקולים הידועים לשימצה שבאו אחר כך). ובדרך, גם היה הסיוע המאסיבי לתאי הסטודנטים של מפלגת העבודה בקמפוסים, והעבודה האינטנסיבית מאד בקרב ציבור העולים מבריה"מ, באמצעות צוות עולים מוכשר שהוקם בתוך אגף ההסברה. והיה גם תיעוד וידיאו עצמאי של כינוסי מרכז הליכוד הסנסציוניים, על ידי צפריר רונן עליו השלום וצוותו, שגוייס למשימה על ידי אגף ההסברה, וסיפק לנו חומרי גלם ששימשו כחומר תעמולה בקמפיין 92' (בימים בהם חל איסור להשתמש בהקלטות מהטלויזיה לצרכי תעמולה פוליטית). וכל אלה הם רק קצה קצהו של הסיפור.

כאשר יצחק רבין עליו השלום, הופיע לראשונה בלשכת היושב ראש שברחוב הירקון 110, לאחר נצחונו בפריימריז, אי שם בחודש פברואר 1992, כארבעה או חמישה חודשים לפני הבחירות - הציגו לו מיכה חריש ויובל פרנקל, מערך שלם, משומן היטב, מוכן ודרוך לקראת מערכת הבחירות. מערך שנבנה במשך 3 שנים של עבודה קשה ואינטנסיבית ומרגשת מאד... הן ברמת המטה הארצי, והן ברמת השטח, עם רשת הסניפים המתחדשים והתוססים.

אחרי הנצחון בבחירות 92', עזב מיכה חריש את לשכת המזכ"ל, והתמנה לתפקיד שר המסחר והתעשיה בממשלת רבין. שם הוביל מהפיכה בענף הקולנוע, בשדרוג דרמטי של הסיוע לעסקים קטנים בפריפריה ובכלל, בבניית אזורי תעשיה חדשים בפריפריה, בהסכמי סחר בינלאומיים וחסרי תקדים עם מדינות רבות וחשובות, וכן סייע רבות לתחילתה של הקפיצה הגדולה במעמד ענף ההייטק הישראלי בעולם. לאחר שלוש שנים מרתקות, גם אני סיימתי את עבודתי ברחוב הירקון 110, והתחלתי בפרק החדש בחיי המקצועיים, בניהול מערכות בחירות בחו"ל, אותו סיימתי לאחר קרוב לשלושה עשורים, עם פרישתי לגמלאות של נכדים והרבה חיוכים, לפני ארבע שנים.

לקראת סיום תפקידו של חריש כמזכ"ל, נערכה המפלגה לבחירת מזכ"ל חדש. המועמד היחיד מבין המתמודדים שהביא עימו יכולת מוכחת עם קבלות של ממש על תרומה עצומה, מעשית וקריטית, לתהליך השיקום חסר התקדים של המפלגה בשלוש השנים שקדמו לנצחון בבחירות, ולנצחון בבחירות עצמן - היה יובל פרנקל. אבל מרכז המפלגה חשב אחרת ולא בחר בו, מסיבות שיום אחד אולי ידובר גם בהן.

ועל מה שקרה ומה שלא קרה אחר כך, ראוי לכתוב בנפרד. אבל הכאב הנורא שנגרם לכולנו בשנים השחורות ההן, בין 1993 לארבעה בנובמבר 1995, עדיין קורע את הלב. שלושה עשורים חלפו... וזה צורב כמו אתמול.

במפלגה, שהיתה הגדולה בכנסת, ללא מגבלה של משאבים כספיים, עם מטה ארצי ובו עובדים מיומנים שכבר הוכיחו עצמם, ועם אנשי מקצוע חדשים ומיומנים, ועם סניפים ואלפי פעילים ברחבי הארץ, עם נוער עבודה ועם ארגון סטודנטים - כולם ביקשו להפגין במרחב הציבורי את התמיכה בדרכו של רבין, וסורבו. המפלגה לא היתה שם כאשר רבין הסתובב בשבילי הארץ ודיבר שלום, כמעט לבדו. היא לא הגיבה לעוינות כלפיו בעצרת העולים במכון וינגייט. היא לא הגיבה לארון המתים וחבל התליה ברעננה. היא לא הגיבה לככר ציון. היא לא עשתה דבר אל מול המסיתים שבאו אל ביתם של יצחק ולאה רבין, עם שלטים של מוסוליני וזוגתו התלויים, היא סירבה אפילו לסייע ליוזמה של כמה סניפים, לברך את רבין בהפגנת תמיכה בנתב"ג, עם שובו מוושינגטון בשנת 93'.
אפילו את העצרת בככר מלכי ישראל, שהיה האירוע הגדול היחיד, היחיד(!!!), שבו סופסוף נקרא הציבור להביע תמיכה, ושבסופו נרצח יצחק רבין – הגו ודחפו בתחילה, אנשי עסקים פרטיים ולא מפלגות השלטון, העבודה ומרצ, ולא שלום עכשיו. אחר כך, בשבועיים האחרונים לקראת האירוע, הם כמובן ריכזו את המאמץ הלוגיסטי, וגם הציפו את הכיכר בשלטים שלהם... כי זה נראה טוב... אבל זה היה בבחינת ניסיון עלוב לכסות על העובדה שכיכר העיר היתה ריקה לחלוטין בשלוש השנים הקריטיות שקדמו לליל הרצח ... וזה חטא שיישאר טרי וחי ובועט וכואב לדיראון עולם.

אחר כך באו בחירות 1996. 7 חודשים בלבד אחרי רצח רבין... ושמעון פרס הפסיד לאיש שהלך לפני ארון המתים ברעננה ונופף ידיו אל ההמון המוסת מהמרפסת בככר ציון.

אבל את הסיפור על שלוש השנים, שבין 1993 לנובמבר 1995, בהן היתה ככר העיר ריקה, דאגה המפלגה לטייח בכל שנות הגסיסה שלה מאז.

ולמרות הכל, שלושה עשורים אחר כך, נשאר הזכרון הטוב, טרי ורענן, מאותן שלוש שנים מופלאות, 1992-1989, של שיקום ובניה מחדש, עם העובדים המסורים של רחוב הירקון 110.

====

פורסם בעמוד הפייסבוק של רון ורבר

"לציונות הגעתי מתוך יהדות; לסוציאליזם הגעתי מתוך הגינות"
זלמן ארן

הרשמה לעדכונים

מאז 2004

כבר מעל 19 שנה, הבמה-הרעיונית היא כיכר העיר היחידה עבור חברי מפלגת העבודה.

מאמרים דומים

יצחק רבין

התחברות

לפרסום מאמרים

אחד במאי